הפרעות אכילה

אני אוהבת לישון, ואין לזה שום קשר לעובדה שאת רוב ילדותי ביליתי עם חתולים. אני אוהבת להיות במיטה, תחת הפוך החם כאשר הראש שלי מונח במרכז הכרית האורטופדית הנוחה ולהביט בתקרה בעודי חושבת. ואני בן אדם שחושב, אפילו יותר מידי. אני כמעט לא רואה טלווזיה ומסתדרת נהדר בלי נטפליקס כי המחשבות שלי מחליפות כל סדרה וסרט. רק הבוקר התעוררתי ב-8 וחצי (וכן, זה מאוחר בשבילי) כי היה לי חלום שנראה בידיוק כמו סדרת טלוויזיה. אני ארשום אותו אחרי שאסיים להתכונן למבחן.

תמיד הרגשתי שונה.

בארץ תמיד קראו לי "המוזרה", "החייזר ממאדים" ו"העולה חדשה" וזה אפילו שנולדתי בארץ. תמיד כשנכנסתי לקניון המאבטח פשוט התחיל לדבר איתי אנגלית, ואפילו פעם אחת הייתי עם אחותי והמאבטח אמר לה "תעזרי לה ללמוד עברית היא צריכה עזרה בהתקלמות" ואני כולי הייתי בשוק חח. השיא הגיע כשעבדתי, בארץ, באיקאה, ואחת הלקוחות התחילה לדבר איתי באנגלית. חשבתי שהיא תיירת אז זרמתי איתה. ואז כשהייתי עסוקה עם לקוחה אחרת ראיתי אותה חוזרת ומדברת עם הקולגה שלי, אבל לפתע, בעברית רהוטה בלי שום מבטא אמריקאי !

תמיד אמרו לי שנולדתי במקום הלא נכון ושאני מתנהגת כמו מישהי מחו"ל. עם המראה שלי, אנשים התחילו לדבר איתי ברחוב שוודית, גרמנית, אנגלית ורוסית. בצרפת אגב, חושבים שאני מקנדה, גרמניה או רוסיה. בארץ תמיד חשבו שאני שוויצרית או גרמנייה, אפילו פעם אחת דיברתי עם לקוח, באיקאה, והוא שאל אותי אם יש לי אזרחות שוויצרית ובלי לתת לי אפילו לענות על השאלה הראשונה, מיד הוסיף, מה בתור שוויצרית אני עושה בארץ כשיש לי אופציה לגור במדינה הכי טובה בעולם. הייתי בשוק ! מאיפה הוא הקריץ את זה !

אבל בפוסט הזה, אני אדבר על דבר שנוגע כל אחד מאיתנו, אלא אם כן אתם צמחים שעושים פוטונסיתיזה. וזה, כפי שנחשתם, אוכל. הרבה אנשים שעוברים לחו"ל שומרים על התרבות מהמקום ממנו הם באו. וזה נורמאלי והגיוני לחלוטין. אין לי שום דבר נגד זה. אבל אני מקרה מיוחד, כי אני מהאלה שאימצו את התרבות הצרפתית ב-98%, וזה מבחירה אישית וחופשית ואפילו באופן טבעי. כפי שהבנתם, תמיד הרגשתי זרה בארץ שנולדתי, ובצרפת לפתע הרגשתי להרגיש תחושת שייכות ושל בית, וזה אפילו שאני לא אזרחית. חבר שלי אומר לי שאני מתנהגת ממש כמו צרפתייה ושאני מדברת צרפתית ברמה בידיוק כמוהו, רק שיש לי מידי פעם שגיאות כי זאת לא שפת האם שלי. בניגוד לאחרים, אני ממש לא מתגעגעת לארץ, וגם בארץ תמיד שנאתי שווארמה, פלאפל וכל זה. בצרפת אגב, השווארמה שונה לחלוטין מהארץ, היא לא מטובלת והטעם ממש טוב, בצרפת אני אוהבת את השווארמה.

אין לי אפילו חשק לדבר עברית, וגם לא משוויצה או מתגאה בזה. כל פעם שאני קוראת אני כל פעם מתפלאת מכמה צרפתית זאת שפה כל כך יפה, ומרגישה צביטה בלב שאני עדיין לא שולטת בה באופן לגמריי מושלם. אני מדברת עברית מתוך הרגל. כי אחרי הכל, השפה הזאת נכפתה עליי. נולדתי וגדלתי בתוכה, אני מדברת עברית עם המשפחה שלי והחברים בארץ, ומידי פעם אני מעיזה לחשוב בעברית או שנפלטת לי מילה בעברית בלי לשים לב. כשאני רושמת את הפוסט, מיד באים לי לראש ביטויים ומילים בצרפתית, שאי אפשר לתרגם אותם לעברית, אבל שמתארים בידיוק מה שאני מרגישה. בצרפתית אני מרגישה שאני מסוגלת לתאר בידיוק מה שאני חושבת ומרגישה, בזמן שבעברית תמיד לא הצלחתי.

אבל מבחינת אוכל, תמיד שנאתי אוכל ישראלי. אף פעם לא יכולתי לאכול בשקט בלי שאנשים היו מתערבים לי בצלחת. "למה את אוכלת שניצל עם מיונז ולא עם קטשופ" "למה את שמה שמנת בכל דבר" "למה את אוכלת מלא תפוחי אדמה" וכד' וכד'. בארץ סבלתי מהפרעות אכילה, אבל לא מהסוג של בולימיה ואנורקסיה, המוכרות, אלא מסוג אחר, שאולי כניראה יש לו שם אחר שאני לא מכירה, אבל גם, אני מחשיבה את זה להפרעות אכילה. העובדה שלא היה לי תאבון לכלום, לא אהבתי לאכול כמעט כלום. גדלתי על האוכל של אימא ושל סבתא, מטבח גרמני, רוסי וצרפתי ביחד. הכל היה טוב ויפה, אבל כשהייתי נגיד בחדר אוכל או אצל חברות, הייתי מתה מרעב. לא יכולתי לאכול כלום. בחדר אוכל המנות מפוצצות בשמן ובתבלינים, ואצל חברים היה אוכל שאני לא מכירה.

אימא שלי התחילה להציב לי תנאי, אם אני רוצה ללכת לחברה, אני צריכה לאכול בבית. היא ידעה שאני בעייתית עם אוכל. גם בבית בקושי אכלתי, רק בגיל 18 התחלתי אפילו לאכול מהמנות של אימא שלי. הייתי אוכלת ממש קצת מאכלים ובכלל לא נוגעת בירקות, קטניות. חייתי רק על שניצל, צ'יפס (100% ביתי, כזה שחותכים תפוחי אדמה ומטגנים, סבתא תמיד הייתה עושה לי), ופיצה. בתור חולת קניות תמיד אהבתי ללכת עם אימא שלי לקניות, והייתי צריכה להתחנן שתיקח אותי גם כי היא מעדיפה לעשות קניות לבד ולא רוצה שיעזרו לה ! תמיד בסופר היא אמרה לי "תקחי מה שאת רוצה לאכול" ותמיד הייתי חורשת את הסופר שעות וחוזרת עם יופלה שטוזים, מילקי ושניצלים קפואים של מאמא עוף, ובעיקר הרבה עוגיות. אימא שלי כבר התרגלה להרגלי האכילה המיוחדים שלי וכבר לא אמרה כלום …

כשנסעתי לצרפת לאימא שלי הייתה חרדה שאני אמות שם מרעב. היא התחננה שאני יאכל ושאלה אותי כל יום מה אכלתי. בבית כבר הייתי קצת מבשלת, בעיקר מכינה קינוחים לארוחות משפחתיות, שכל המשפחה אהבה. אבל לא ידעתי לבשל ממש אוכל שהוא לא מתוק. בהתחלה שרפתי דברים ופוצצתי בשמן/חמאה ותבלינים, כן כמו בארץ, בלי לשים לב, כי עשיתי לפי העין ולא היה לי כוח להשתמש בכף … והייתי סובלת מכאבי בטן נוראיים. בארץ לא הבינו למה יש לי תמיד כאבי בטן וצרבת, אימא שלי אמרה שהקיבה שלי רגישה, כמו שלה, לתבלינים ולשמן. ושאני צריכה להפסיק לאכול בחדרי אוכל. הרופאה בצרפת אמרה לי במפורש שאסור לי לאכול אוכל מטובל ושומני מידי !

רק כרגע אני מקבלת טיפול תרופתי של חודש כי שוב קלקלתי לעצמי את הקיבה הרגישה שלי. בארץ, כל שנה הייתי סובלת מהרעלת מזון ונשארת שבוע בבית עם אישור רפואי, בצרפת זה קרה לי שוב כי חייתי באוניברסיטה רק על עוגיות ותפוחים. הקיבה שלי כלכך רגישה שאני פשוט לא מסוגלת לאכול בחוץ לעיתים קרובות. אני חייבת רק אוכל ביתי ובאופן מסודר, באוניברסיטה זה מאוד קשה, במיוחד שגרים שעה וחצי ממנה, ומצאתי את עצמי ממש חולה, עם כאבי בטן, צרבות וחולשות נוראיות.

אבל בצרפת, התחלתי לאכול, גם בחוץ וגם אצל אנשים. אני לא מפחדת יותר ללכת לארוחה אצל אנשים אחרים כי אני יודעת שהם יגישו דברים שאני אוהבת. התחלתי לבשל אוכל צרפתי ברוב הזמן, וקצת מנות של אימא ושל סבתא. האוכל בצרפת שונה לחלוטין מהארץ, ודומה קצת למטבח של אימא שלי. באחד הפוסטים אמרתי שהאוכל הצרפתי לא משהו, אבל זה היה דיי דבילי לשפוט את המטבח הצרפתי לפי מה שהשותפים, שהם בעיקר בנים שלא יודעים לבשל, מכינים. זה היה לפני שהכרתי צרפתים מקומיים וטעמתי את המנות שלהם. הם אוכלים הרבה קיטניות, בשר ושמים גבינה ונקניק חזיר בכל דבר. בארץ לא נגעתי בנקניקים, הם היו במרקם פלסטיק, בלי טעם וכמובן מעוף, כי הורסים כל מאכל בשם הכשרות. בצרפת טעמתי נקניק חזיר, Jambon, והטעם כל כך טוב. הצרפתים שמים אותו בכל דבר. קרפים עם גבינה וג'מבון, גרטן של פסטה עם גבינה, בשמל וג'מבון, ספגטי עם גבינה, שמנת וג'מבון … אפילו טעמתי פירה עם ג'מבון ! והפירה בצרפת, טעים. כי בצרפת יודעים שפירה מכינים רק עם ש-מ-נ-ת, ח-מ-א-ה ו-חל-ב, ולא מתעללים בו כמו בארץ. צרפת זאת מדינה חילונית שלא נותנת לפטנזיות של דתיים לנהל לה את החיים ואת האוכל. אתה יכול להיות ליטרלי מה שאתה רוצה, אף אחד לא עושה לך פרצופים למה אתה אוכל שניצל או חזיר ואז שותה קפה עם חלב.

כשבאתי לבקר בארץ שוב מצאתי את עצמי רעבה, ובלי מה לאכול. אימא שלי לקחה אותי לאכול המבורגר, פיצה … ואז פשוט חייתי על המנות שלה בסופי שבוע, כשהיא מבשלת. כשרציתי לקנות לעצמי עוגיות לנשנש, נתקלתי באותן עוגיות פרווה דוחות במחירים מופקעים, בעת שבצרפת אפשר למצוא עוגיות שוקולד נימוחות בפה עם חמאה ביורו וקצת (חברת bon maman ממליצה בחום, התמונה למטה :).האוכל בארץ הוא באיכות כל כך ירודה לעומת צרפת, והרבה יותר יקר. בעיקר בגלל שהוא "כשר" ובשם הכשרות שמים מרגינה בכל מנה במקום חמאה. בארץ היה לי כולסטרול גבוה בידיוק בגלל המרגינה, בצרפת אני אוכלת הרבה מנות על בסיס חמאה והכולסטרול שלי תקין והכל אצלי בריא ! (אני עושה בדיקת דם פעם בשנה)

בצרפת יש פירות יער, פטל (שאני מאוד אוהבת), מלא מגוון של אוכל קפוא *באיכות טובה* שאפשר לחמם בתנור ולחסוך זמן, וכמובן כל דבר מוכן עם שמנת, חמאה ומתובל באופן דליקט. המאפים מתוקים באופן מעודן, ונמסים בפה עם טעם חמאתי שגורם לבלוטות הטעם לרקוד כמו בנשף של לואי ה-14.

ספטמבר 2017, goûter (ארוחת 4) צרפתי

ואני מתכוונת שלפתע, האוכל היה לי טעים. מבשלים בידיוק לפי הטעם שלי, שמים חמאה במקום שמן, שמים הרבה שמנת, חלב ובשמל באוכל וגם הרבה גבינה, יש הרבה בשר ופשוט התחלתי לאכול כמו שצריך. כשטסתי לצרפת, שקלתי 47 קילו ל-1,65 ! אני לא בחורה שמשמינה, למרות שאני אוכלת יש לי גנים טובים ואני נשארת רזה, אבל בצרפת עליתי ל-50. לא היה כמעט שום שינוי במראה שלי, אבל התחלתי להרגיש טוב יותר. ובעיקר הפסקתי לגווע ברעב.