עברנו, למרות הילדים

את "קריירת ההורות" שלי התחלתי קצת לפני גיל 25. לא, אני לא דתיה וגם לא קיבוצניקית (אם רק היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי…). כל חיי ידעתי שאני רוצה להיות אמא, כבר מגיל 7 ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה ובאמת, בגיל 24 כבר ילדתי את ביתי הבכורה. אגב, הפרש הגילאים ביני לבין האיש הוא חודש, כך ששנינו נהנינו מהורות צעירה.

קצת אחרי גיל 33 החלה אצלי ההבנה שאני לא רוצה להיות בישראל. לא הייתי סגורה על מה זה אומר, אבל הבנתי שאני צריכה לצאת החוצה. חשבתי שאצא לשנתיים/ שלוש לחו"ל ואז אחזור, אבל אז קנדה עלתה על הפרק. זה היה ממש במקרה. האיש שלי שמע שיחה בעבודה על מישהו שחי בקנדה ורק בא לאסוף משהו ואמר שקנדה נפלאה. זהו, ברגע שהאיש אמר לי את המשפט הזה, אמרתי לו "אנחנו עוברים לקנדה". כיוון שהוא היה בשל הרבה לפניי וגם, ישראל הייתה המדינה השלישית בה הוא גר, ההחלטה שלי הפכה במהרה להחלטה שלנו.

בשלב זה, של מילוי הטפסים (הייתי אומרת שהיה שלב של חשיבה, אבל לא היה שלב כזה, חשבתי על זה בערך 30 שניות), הילדים היו סביב הגילאים 11.5,9. הם לא היו הסיבה לעזיבה. כן, בכל שנה ביקרתי בקברו של שאול להב ז"ל ביום הזיכרון וכל שנה הסתכלתי על הילדים בעצב על כך שהם עלולים ללכת לצבא, אבל, הם לא היו הסיבה לעזיבה.

באותו שלב קיבלתי החלטה אגואיסטית לחלוטין. לא חשבתי על הילדים שלי, על ההורים שלי, על סבא שלי או על החברות שלי. ידעתי שאני לא יכולה להישאר בישראל ואני אעשה הכל כדי לעבור.

כיוון שההחלטה שלנו הייתה מהירה, שמרתי אותה זמן מה לעצמי. לא הרגשתי צורך לשתף את ההורים ובוודאי לא את הילדים. למעשה, לא סיפרתי להם בכלל אלא האיש הרגיש צורך לשתף. אם זה היה תלוי בי, הם היו יודעים על המעבר אולי חצי שנה לפני. אבל יצא שהיו להן שנתיים לעכל ושנתיים זה המון זמן.

הילדים משלמים את המחיר?

האמא של הילדים שלי (נעים להכיר, זו אני), רצתה לעזוב את ישראל. במידה רבה ידעתי שהילדים ישלמו את המחיר של הרצונות שלי. אבל, תמיד האמנתי שאני הייתי פה קודם. זה לא נותן לי זכויות מיוחדות, אבל זה כן מאפשר לי לבוא ולקבל החלטות על החיים שלי ושלהם. זה מה יש, הסברתי להם.

"קרעתי" את הילדים שלי וניתקתי אותם מכל מה שהם הכירו. מהיישוב הפסטורלי שבו הבתים פתוחים (פיזית ורגשית), מהשפה שהם שולטים בה, מבית הספר… מכל מה שמוכר להם והעברתי אותם למקום אחר. הכנסתי אותם למסגרות כשיש להם ידע מינימלי בשפה וניסיתי להגיד אמנם את המילים הכי טובות, אבל הפעם, ידעתי, אני זו שחתכתי את חבל הטבור. חבל הטבור שהמשיך לפעום במשך 12,9.5 שנים.

בתפיסה שלי, אני לא יכולה "להפיל" את נסיבות המעבר על הילדים. ממש לא. אני לרגע לא אומרת ולא אגיד שעשיתי את זה כדי שיהיה להם טוב. כי לא הייתה לי כל יכולת לחזות את העתיד. גם היום אני לא יודעת אם יום אחד הם יחליטו לחזור לישראל או לטוס למקום אחר בעולם. לפעמים הבת שלי אומרת שהיא תלמד באירופה, לפעמים הבן שלי מבטיח שהוא יחזור לישראל בבוא היום.

ובכל זאת

כל מה שאני כותבת פה בבלוג הוא דעה אישית שלי. ההורות שלי היא מאד ספציפית ולא מאד פופולרית (בגיל מוקדם יחסית לישראל, לינה משותפת, הנקה לטווח הארוך ועוד כמה…). אני לא יכולה להטיל את האחריות למעבר על הילדים שלי. בכל פעם שיש "בעיה" ואי הבנה אני מנסה לשמש חומת המגן שאפשר להישען עליה. להסביר, להבין ואפילו להילחם.

כן, גם כאן, כשיש צורך אני נלחמת ועושה את הדברים באופן שאינו מקובל. דוגמה אחת היא שכעסתי על אחת המורות של הבת שלי בתחילת שנה שעברה. היא אמרה על הבת שלי שהיא לא מתמודדת ואני עניתי לה שהיא לא יודעת מהי התמודדות ויצאתי בנאום ארוך (מדי) כדי להבהיר את עמדתי. מאז עברו הרבה שעות שלהן יחד ובפעם האחרונה שנפגשנו המורה אמרה לי שהבת שלי היא בעלת הישגים יוצאי דופן.

במקרה של הבן שלי, אני מגיעה לפעילויות של הכיתה, אני מתאמצת, מבלה איתם וכשאני מסיעה אותו בבוקר אני תמיד עוצרת ליד המורה שמעבירה את הכביש כדי לוודא שהוא אמר לה בוקר טוב (יש שיפור). אני מצפה מהמערכות שמסביבי אבל גם יודעת לתת. לפעמים יש צורך במרפקים הישראליים שלי כדי לאפשר לילדים שלי להשתלב יותר טוב, כי אמנם לא עברתי בשבילם, אבל יש גבול למחיר שאני מוכנה שהם ישלמו על השיגעון שלי.

מסר חיובי לסיכום

אין גיל טוב לעבור מדינה. בגיל צעיר, ברווקות, זה יכול להיות קשה למי שמעוניינים במציאת זוגיות. לאחר החתונה (נצא מנקודת ההנחה שזו הקונסטלציה שהוחלט עליה), ישנו שלב של בניית ההתחלה וזה לא תמיד מסתדר עם לעבור. כשהילדים קטנים, הם תלויים בהורים ולפחות בקנדה מערכת חינוך חינם היא רק מגיל 5 וגם אז, אסור לילדים מתחת לגיל 12 להיות לבד בבית, מה שמקשה על שני ההורים לעבוד. כשהילדים גדולים… אז הם כבר לא רוצים לעבור.

אז אם אין גיל טוב לעבור מדינה (כמו שאין גיל טוב להביא ילדים לדעתי), אז מתי כדאי לעבור? מתי שיש בשלות. מתי שהתקבלה ההחלטה. הילדים לא ישלמו את המחיר אם ההורים יהיו חזקים דיים ולא יתמקדו בעצמם. אם ההורים יתלו את המעבר בילדים, הם יהיו עלולים ליצור מערכת ציפיות, שהיא הרבה מעבר להשתלבות בסביבה החדשה. אין מה לעשות, צריך הרבה (מאד) סבלנות (ולמען האמת זה לא קשור למעבר).

ובכל זאת לגביי הילדים… נראה שרוב הזמן הם בסדר. מתבגרים, יוצרים חברויות, אוספים חוויות וכמו ילדים, לפעמים גם לא ממש מרוצים 😉

תיהנו איפה שתהיו, מיטל.

***אציין כי כל הנכתב על הורות נכתב כדעה אישית בלבד***