Sign In

Remember Me

את לא מבינה, זה לא נהוג פה…

את לא מבינה, זה לא נהוג פה…

כמעט כל הורה למתבגרים יכול להודות לפחות פעם אחת על הרגע בו הצלחות לא מעופפות בבית. כלומר, זאת בהנחה שאפשר יהיה למצוא את הצלחות (בארון, במדיח או בכיור, וכן, בסדר החשיבות הזה).

יש לנו בבית מתבגר שמעבר לכך שהוא עבר אותי בגובה (אני יודעת, לא ממש חוכמה), הוא לא ממש מבין שהוא מתבגר. לעומת זאת, אחותו מבינה יותר טוב. אמנם זכינו בילדה/ נערה/ מתבגרת מדהימה. היא אחראית (יחסית), מצחיקה (מאד), חכמה, כיף לדבר איתה וכמו כל אדם אשר צריך למצוא את מקומו בעולם, בעלת חוש שיפוטי משופשף.

ההתבגרות שלה כוללת כל מיני דברים וחלק מהם הוא פיתוח הביקורתיות. החוש הזה שמתפתח ולומד להבחין בינינו לבין אחרים, בין מה שנכון ללא נכון. יש לנו, בני האדם, ביקורת כלפי האחר, כלפי עצמנו וכלפי ההורים.

לצד חוש הביקורת מתפתחת לה בגיל ההתבגרות גם תופעת ה"פאדיחה". לפעמים ביטוי אי הנוחות יתבטא ב"אמא את עושה פאדיחות" (למרות שהיא תבחר במילים אחרות) ולפעמים תכלול הסתתרות וניסיון למצוא אמא אחרת.

בקנדה זה אחרת

הביקור בישראל הקצין במעט את התחושות. פתאום הקולות נשמעו רמים יותר והבנתי שככה אני נשמעת לאחרים (טוב, מתבגרת אחת טרחה לספר לי על כך לפני, אבל הצלחתי להבין את זה טוב יותר בביקור). הלחימה היום יומית הפתיעה אותי יותר מכפי שצפיתי ולדעתי, אנחנו המבוגרים לא היינו היחידים ששמו לב לכך. גם המתבגרת שמה לב להבדלים ואפילו טרחה למנות אותם מדי פעם.

כשהיינו בישראל, הילדים הדגישו מדי פעם את ההבדלים. מבחינתי זה היה מעניין לשמוע כיצד הם תופסים את המעבר, את ישראל ואת קנדה במבט של שלוש שנים לאחר שהיגרנו.

את לא מבינה

חזרנו הביתה, אנחנו ממשיכים בחיינו וכבר כמעט שכחתי שהייתי בישראל. הילדים חזרו לבתי הספר (חוץ מחבוב, הוא עדיין בבית) והשגרה היא שגרה. כך יצא שבאחד הבקרים התעוררה המתבגרת כשהעין שלה לא ממש נפקחה. אותי זה קצת שעשע אבל כשתרופות הסבתא השונות לא עזרו (הצעתי גם חלב אם והתרגשתי כשלא התעופפה צלחת אלא רק נטרקה דלת), קבענו תור ב"וולק-אין-קליניק".

רופאת המשפחה שלנו מסיימת את יום העבודה שלה בשעה 16:00 ויש לקבוע אליה תור מראש. נדירים המקרים בהם התור הוא מהיום להיום או מחר. מעבר לכך, הילדה לא יכולה להפסיד ימי לימודים ולמקרים כאלה בדיוק נועדה המרפאה הכללית. במרפאה עובדים רופאים שונים ואפשר להגיע בכל פעם עם תלונה אחת בלבד (הייתה לה עוד תלונה, קבענו תור נוסף כדי לטפל בה).

אני לא מזלזלת ברופאים, אבל באמת שלא היה צורך ברופא מומחה או אפילו מתמחה כדי לדעת שמדובר בדלקת בעין. התרופה היא משחה אנטיביוטית שמורחים על העין. בישראל משחה כזו עולה לדעתי סביב 15 ש"ח ואולי אפילו פחות. בקיצור, נכנסנו לרופא, קיבלנו את המרשם והלכנו אל בית המרקחת.

שלא כמו בישראל, בקנדה הרוקחים ממש רוקחים ולוקח להם לפחות חצי שעה לבצע את פעולת הרוקחות (אני מקווה שהם באמת רוקחים). הכדורים נמכרים כאן באריזות של בית המרקחת עם כמות שתואמת במדויק את המרשם וכבר קרה לי שקיבלתי משחה בצורה זהה. הזמן הוא לא הבעיה, הכמות והמחיר כן.

אין לנו ביטוח פרטי למימון התרופות ולכן אנחנו משלמים מכיסנו את כל עלות התרופות. כך יצא חשבון של 29.50$ בעבור משחה אנטיביוטית לעין. המחיר גרם לי לאי נוחות ובעת ששלפתי את כרטיס האשראי הצצתי גם בשקית הנייר בה הונחה קופסה ובה ארבע שפורפרות של משחה.

כל שפורפרת הייתה סגורה. כלומר, גנרית ולא משחה ששמו לי במיוחד וכל ארבעתן נכנסו יחדיו לקופסת בית המרקחת. לי ברור שאין צורך בכל כך הרבה משחה כדי לטפל בעין אחת מגורה ולכן המחיר נראה לי מוגזם. אם למשל הייתי לוקחת רק שפורפרת אחת, הייתי משלמת פחות מ-8$ שזה מחיר שמתחיל להיות סביר יותר בעיניי.

עצרתי לרגע ושאלתי את הרוקחת: "למה יש פה כל כך הרבה משחות?" ואז זה התחיל… הבת שלי אמרה לי: "אמא, תשלמי ותיקחי". אני אמרתי לה שאני רוצה להבין והיא התעקשה: "אמא, לא מתווכחים כאן, אנחנו לא בישראל".

הרוקחת דווקא הייתה אדיבה: "ככה רשום במרשם". לי כבר קרה שרשמו לי מרשמים עם כמות תרופות לא פרופורציונלית ולכן שאלתי: "זאת אומרת שהרופא החליט לרשום את כל זה?" ואז שוב שמעתי אותה: "אמא, מה את לא מבינה, לא עושים דברים כאלה בקנדה, תשלמי ונלך". מפה לשם, הרוקחת הסבירה שמרשם כזה בא עם מינימום ארבע שפורפרות. ברגע שהיא הסבירה לי את זה שילמתי והלכנו.

עשיתי לה פאדיחות (ובכלל, מי אומר פאדיחות?)

הפרצוף שלה לא היה מרוצה. מזל שאף אחד או אחת שמכיר אותה ראה אותנו. אמא שלה שאלה שאלות חופרות בבית המרקחת ולא לקחה את המרשם ושילמה. היא לא דיברה איתי לעוד כמה דקות נוספות. כשנכנסנו לרכב היא חזרה להסביר לי מה זה לחיות בקנדה. "את צריכה להבין שאת לא בישראל" היא חזרה על המנטרה שלה שוב ואני ניסיתי להגיד שזה נכון, אבל אני עדיין רוצה להבין על מה אני משלמת ואיך לשלם פחות בפעם הבאה (והוספתי "עם כל הכבוד לאהבה שלי אלייך ולעין שלך").

כשנכנסנו הביתה, כל אחת פנתה לדרכה. הפאדיחות שעשיתי לה אולי נשכחו מאחור, נמצאו מספר צלחות בארון והתעמקה אצלי ההבנה שהקנדיות שלה ושלי לעולם לא יהיו אותו הדבר. הילדים שלי (וחבוב בפרט), יחיו את קנדה בשלבים שונים ומשמעותיים בחייהם, יש סיכוי שבעוד עשר או עשרים שנה הם יסבירו לי טוב יותר את מה שאני לא מבינה ואני אולי אזכה להגיד להם שאני מבינה שאני לא מבינה. ועד שזה יקרה, אני איהנה מהספק ומכך שהתפקיד שלי הוא גם לחנך ;-).

מאת

6
הגב

3 Comment threads
3 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
5 Comment authors
  Subscribe  
newest oldest most voted
Notify of

המאמרים שלך, וזה אחד מהם, מייצגים בגרות ואיטלגנציה רגשית גבוהה ואני נהנה לקרוא ומזדהה. אני מבין אותך, את אדם עצמאי בעל יכולת ביקורת וביטחון להטיל ספק במוסכמות החברתיות – זה מה שגרם לך לעבור עם משפחתך לקנדה וזה בדיוק מה שגרם לך לשאול את הרוקחת למה המחיר הזה. את מסרבת לקבל כמובן מאליו את מה שהקולקטיב קבע שנכון בשבילך – את אינדיבדואל. את העתיד של המין האנושי 😀 אני חושב שהרוקחת החביבה ידעה בסתר ליבה שכמות המשחות מוגזמת, אבל ככה המערכת עובדת. מספיק שהיה מקרה אחד בקנדה (או בכל מדינה מערבית אחרת) שלמרות שניתנה כמות מדוייקת הבעיה החמירה, הגיעה לבית… Read more »

קרן

חחחח גם אני עושה למתבגרת שלי פאדיחות עם החוסר "קנדיות" שלי… על מה שנראה לי כמו כלום.
נשיקות לחבוב המקסים

Kek

אין סבסוד לתרופות ? ושאלה אחרת ….האם תרצי שהם יחזרו לישראל אם הם יחליטו בדעת עצמם או שיחיו בקנדה לשארית חייהם.או במדינה מערבית ?