בניגוד ליורדים רבים, סיפור ההגירה שלי מישראל מתחיל הרבה שנים לפני ההגירה עצמה. אני למעשה עוד רק בראשיתו. טרם עזבתי את ישראל. אבל אני כבר לא יכול לחכות לעזוב.

קודם לכן יש לי כל מיני משימות לעשות – בין היתר להיות כאן בשביל ההורים שלי שכבר די מבוגרים. בגילם הם לא יוכלו להצטרף אליי לשום מקום, ולעזוב אותם כאן זה לא אפשרי.

מעבר לזה יש לי כאן עסקים, משפחה, חברים – אבל לכל זה עוד אוכל למצוא פתרונות יצירתיים גם מחו"ל.

כך או אחרת, לעזוב את ישראל בשנים המיידיות לא יהיה אפשרי מבחינתי. זה ייאלץ להידחות.

אבל אני מנצל את הזמן כדי להטיל ספקות ולשאול שאלות, ובכלל לא לקבל כמובן מאליו כלום. אני כותב פוסטים שונים, מדבר עם מאות אנשים, מתייעץ, לומד, חוקר, מה לא. הכל כדי לקבל החלטה מושכלת וברורה ככל הניתן. גם ככה אין לי משהו אחר לעשות בעניין עד שאעזוב.

למה אתה מבלבל לנו את המוח בהתלבטויות שלך?

נושא ההגירה הוא אינדיבידואלי. את זה ידקלם לכם כל מי שעזב או חזר. גם אם אשאל את כולם, ללא יוצא מן הכלל, את כל השאלות בעולם, עדיין לא אקבל את התשובות החד משמעיות שנכונות לגביי פשוט משום שאלו יתבררו רק כאשר אהגר בעצמי. לכן הרבה אנשים לא מבינים למה אני חוקר את הנושא כל כך לעומק במקום פשוט להגר וללמוד ברגליים.

מה שעוד הם לא מבינים, הוא למה בד בבד עם תכנון הירידה מישראל אני טורח לבקר אותה ולהתנגח בה? שהרי מה יש לי להתעסק במדינה כל כך הרבה, אם כבר החלטתי לעזוב?

אחרי שחשבתי לעומק על השאלה הזאת הגעתי למסקנה שיש הסבר מאוד טוב לכך שמסתבר שהוא עמוק יותר מכפי שנדמה – אני פשוט לא מצליח להבין איך אנשים אחרים חושבים.

ניקח את הסוגיות הפוליטיות העכשיויות לדוגמה. מה שקורה כאן נראה בעיניי די ברור. אף שאני מתנגד לממשלה, לאנשים שעומדים בראשה, ולכל מה שהיא מייצגת, אני מקבל את המציאות הדמוגרפית והחברתית שבה יש רוב מסורתי ימני משמעותי שמצביע ורק יוסיף ויצביע בשנים הבאות למלפגות ימין ומפלגות דתיות. מבלי להיכנס שוב לויכוח של גודל הרוב הזה, לי לפחות אין כל ספק שמדובר ברוב משמעותי כבר כיום, אבל אני חושב שיש קונצנזוס ברור שבעוד עשור-שניים הרוב הזה יהפוך לבטון מוצק. בהביני את העניין הזה – אני מבין שהמדינה הולכת רק לכיוון אחד. כיוון שאני לא מאמין בו ולא מקבל אותו. אבל מסביבי, כל כך הרבה אנשים מטילים ספק במציאות הזאת. הם טוענים שניסים קורים, ואולי, אולי, יצליחו לגרום למשפחה דתית להביא פחות מ-4.5 ילדים בממוצע ולמשפחה חילונית להביא יותר מ-1.5 ילדים בממוצע. אז מה אני בסך הכל טוען? שיש כאן אנומליה לוגית מסוימת – איך אנשים חכמים ומשכלים רבים כל כך מסביבי מחזיקים בדעה כל כך משוללת יסוד. מה אני מפספס? וכשאני מעמת אותם עם זה, מתוך מטרה לקיים דיון ענייני בנושא, הם מתחמקים בכל מיני תשובות לא רלוונטיות. למעשה עוד לא קיבלתי אפילו תשובה אחת טובה לטענה שלי. אפילו אחת!

אבל לא רק הסוגיות הפוליטיות מטרידות אותי. גם המציאות החברתית תרבותית בישראל. הרי, לפי הבנתי את המציאות, ישנה הידרדרות תרבותית הולכת וגדלה כאן. אנשים נהיים יותר ויותר אטומים לסביבה שלהם. לא סופרים אף אחד חוץ מאת עצמם. וזה דבר שהולך ומחריף בשנים האחרונות (ורק יוסיף ויחריף). תוסיפו לזה את מצב הכבישים, בתי הספר, הניקיון ברחובות וכו' וכו', ותקבלו את המתכון לסיר הלחץ הישראלי המצוי בניחוח שווארמה, סלט קצוץ ועמבה. גם כאן, אני שואל חברים, מכרים ואנשים שאני מעריך מאוד את דעתם וחושיהם, והם מצדם מתחמקים מהסוגיה, מניפים ידיים לצדדים ואומרים זה מה יש. גם מהם לא קיבלתי התייחסות עניינית אחת לתחושות שלי.

קיימות סוגיות רבות נוספות שמטרידות אותי בארץ, כמו הסוציאל פופוליזם המטופש שחולש פה על הכל, השחיתות, הקומבינות ועוד, וגם בנושא הזה בני שיחי לא מספקים לי תשובות טובות להתלבטויות שלי.

מה הייתי רוצה להבין

כל מה שהייתי רוצה להבין בשפה פשוטה, הוא איך אנשים משכילים, נבונים, חכמים, תרבותיים, שאני מחשיב את עצמי כנמנה עליהם, וכך גם את חבריי הקרובים, איך כל אלה מסתכלים על המציאות בישראל ובכל זאת מחליטים להישאר בה ולא כמוני להוטים לעזוב אותה. איך זה שהם מנסים לשנות אותה מבפנים, במאבק חסר כל סיכוי לחלוטין, במקום לעזוב ולמצוא את עצמם במקום טוב יותר אובייקטיבית ללא כל צל של ספק. מה אני מפספס שכל כך הרבה אנשים אחרים רואים?

לשם הפשטות אעשה לכם את החיים קלים ואומר שלרבים מחבריי אכן יש דרכונים זרים של מדינות רבות בעולם או שיש להם עבודה שמאפשרת להם לגור במקומות שונים, כמו ארה"ב, קנדה, אירופה וכו'. למה למרות האפשרות שלהם לעזוב, בשונה מהם אני כל כך אובססיבי עם הרצון להגר והם כל כך אובססיביים עם הרצון להיאבק על הדמוקרטיה המקושקשת במדינה הנבערת, הבוערת והנחותה הזאת?