מי אני ?

אני נכנסת לאמפי הגדול, כולם ממהרים לשבת ואני מבינה עד כמה אני פרט קטן וחסר משמעות, חלקיק אבק ביקום, לעומת החברה. אף אחד לא דוחף לי יותר את האף לחיים, כל אחד מתעסק בעניינים שלו. חלק מדברים אחד עם השני, חלק מתעסקים בטלפון שלהם, ואני רואה טיפוסים מכל הסוגים והצבעים. נוצרים, מוסלמים (אולי גם יהודים?), אפריקאים, ערבים, צרפתים ועוד. אבל בניגוד אליהם, אני לא נולדתי וגדלתי בצרפת, בניגוד אליהם, אני לא הדור השני, השלישי או אפילו הרביעי להגירה. וכמובן שיש את אלו שהם צרפתים דורות על גבי דורות, שאבות אבותיהם נסעו בקו הרכבת הראשון מפריז לסן ג'רמה דה לה, השתתפו במהפכה הצרפתית וחיו תחת מלחמות הדת לפני הנרי הרביעי. אני חדשה, טרייה.הם כבר עמוק בפנים בתוך החברה, אני באתי עם תרבות סוג של גרמנית לצרפת, ואפילו גרמתי לכמה צרפתים להתאהב קשות בשניצל ושטרודל !
הפעם, בניגוד למכינה, אני כבר לא מוקפת מאנשים מכל העולם, אלא בנטו צרפתים. הפעם, נגמרו התירוצים למאיפה אני, לא חייבת לספר לאף אחד מאיפה באתי ועל ה"תרבות" שלי. במכינה חפרו לי על זה, סירבתי בנימוס לדבר על מאיפה באתי. מידי פעם סיננתי משהו כדי שיהיו מרוצים ויעזבו אותי בשקט. אני לא מתגאה אך לא מתביישת מאיפה שאני באה. אני רואה בזה פרט שולי, לא כל אחד צריך לדעת שאני באה מישראל. זה גם לא אמור לעניין אף אחד. זה עניין אישי שלי. במכינה, כל אחד דיבר בהתלהבות על התרבות שלו והמדינה שלו, ורק אני הרגשתי לא קשורה. הפעם, לא עוד. אני מדברת צרפתית טוב ואף אחד לא אפילו מעלה בדעתו שאני לא באמת צרפתייה. רק ילדה אחת, שאלה אותי בספונטניות אם אני מקנדה ! מקנדה ! היא טענה שיש לי מבטא מעניין, ואולי גם בגלל שאני היחידה שבאה עם בגדים קצרים וסנדלים בזמן שכולם באו עם ארוך, ועוד היה לי חם. גיחכתי ואמרתי לה לא. היא לא שאלה מעבר. הערכתי את זה שהיא כיבדה את רצוני לא להגיד את מוצאי.

ככל הנראה אני הזרה היחידה בתואר, הרי רוב הסטודנטים הזרים בצרפת לא ממהרים ללמוד תואר כזה מסיבי, אלא יותר מתעניינים במה שמעולם לא הייתה לי שום הערכה אליו, שתמיד נראה לי כמקצוע מיותר שהמציאו רק כי למישהו היה משעמם ונגמר לו הרעיונות מה ללמד – אומנות וספרות. אני אוהבת לצייר, אני אוהבת לכתוב. אבל אני ממש לא אוהבת לנתח יצירות של אחרים, וממש לא מרגש אותי להבין למה הסופר רשם בשורה מספר 3 מה שהוא רשם. במכינה, בשיעור ספרות ואמנות סבלתי. חצי שעה ישבנו על משפט מסכן מספר. חצי שעה ניתחנו רגל בציור. הרגשתי שאני עומדת להתחרפן. משעמם רצח. למזלי, זה מקצוע שלא עוזר בכלום בחיים, מי שמתעניין שיהיה לו לבריאות. אותי זה משעמם, ולא אכפת לי שמסתכלים על זה בעין לא יפה. זה משעמם ומיותר, ואני לא מתביישת להודות בזה. אני תמיד הצטיינתי במדעים, במיוחד בכימיה. העדפתי לצפות בדוקומנטריים של מדעים, ניסויים בכימיה וביולוגיה מאשר באיזה ציור פלצני … למרות הכל, עד כמה שאהבתי כימיה בילדותי, ויש לי בגרות בכימיה וביולוגיה, לא רציתי להמשיך במדעים בחיי. משהו אחר משך אותי.

באמפי הגדול רוב הקבוצות בחברה הצרפתית נגלים. יש את האפריקאיות, שהן סוג של קופי לערסיות הישראליות. מתלבשות בבגדים מאוד מפוארים וערסיים – מעילי עור, חולצות עם ניטים, נעלי אדידס, מתאפרות, לרוב גם עם ראסטות/תספורות שונות של אפריקאים ומדברות בקולניות. אם הן לא מבינות משהו, כל העולם צריך לדעת את זה. הן מדברות ממש מהר וחזק. לעיתים חופרות. אבל הן נחמדות ומנומסות, בניגוד לערסיות בישראל.
אם בארץ כשביקשתי ממישהו משהו תמיד צעקו עליי "מה את מדברת אליי בכלל, מי את, אל תפני אליי, איכסה!" בצרפת, גם אם אני פונה לילדה שנראת הכי פרחה, סנובית ומגעילה, היא תענה לך בחיוך ותנסה לעזור ! אני בשוק. אנשים פה כל כך נחמדים ! בארץ אף אחד לא שם עליי, באתי לצרפת עדיין עם ביטחון ברצפה ותחושות שאני סוג ב', מוזרה, שכולם לא סובלים אותי. מה שנתנו לי להרגיש בבית ספר. בצרפת, אנשים באים אליי מיזומתם, אומרים לי היי, מה קורה. מדברים איתי. בארץ, אף אחד לא התייחס אליי, רק כי אני ביישנית.
יש את הצרפתיות, ממוצא צרפתי, שמתאפרות ודיי נראות סנוביות, אבל הן נחמדות. יש את הבנות השקטות יותר כמוני, שמציירות בשיעור, ולא מדברות אף אחד. אני מתחילה להתחבר לאחת, שישבה לידי ושמסתבר שהיא מציירת מדהים. בנתיים זה רק היי, מה קורה. והיום נפגשנו בשירותים ודיברנו כמה דקות. היא מאוד נחמדה !

כעת שאני בחברת צרפתים ולא בזרים שבאו ללמוד צרפתית, אני משום מה מרגישה יותר שייכת, יותר בנוח. גם כי אני מדברת עם אנשים שצרפתית היא שפת אימם ולא אנשים שמגמגמים ומתאמצים לומר כל משפט כמה פעמים, ועם מבטא … וגם כי השאלה הראשונה היא לא "מאיפה את" השאלה שאני מתעבת כל כך.
כן, גם ברמה שלי יש אנשים שמתקשים בדיבור, ואני מבינה אותם. אני גם הייתי כך בהתחלה, אך שמתגרלים שפה צריך לתרגל עם דוברים מלידה ולא עם אנשים שלומדים כמוך, אחרת לא לומדים ונשארים תקועים באותו המקום, ורואים את זה. רוב החברים לכיתה במכינה היו בדירות עם אנשים ממוצאם, למשל ארגנטינאית אחת אמרה שהשכירה חדר עם ספרדייה והן רק דיברו ספרדית כל היום … גם בהפסקות, היו מדברים עם החברים לכיתה שדיברו אותה שפה, באותה שפה. למשל, חבורות של סינים, חבורות של ספרדים, חבורות של רוסים. כולם התחברו בחבורות לפי שפתם, רק אני נשארתי לבד, יחד עם חברה ספרדייה שבניגוד לדוברי הספרדית האחרים [דרום אמריקאים וספרדים] היא אמרה שהיא רוצה לדבר רק צרפתית ולא ספרדית, כי היא רוצה להשתפר. ואיתה הייתי מדברת צרפתית בזמן שהשאר דיברו שפת אימם … ורובם גם בסוף המכינה התקשו לדבר צרפתית – זה כי הם התעקשו להמשיך לדבר בשפת אימם בהפסקות ולא בצרפתית.

אני לאט לאט מפטפטת עם החברים לכיתה, שואלת את המרצים שאלות והם עונים לי, משלימה מה שרשמנו משיעור מבנות ובנים ונותנת לאחרים להשלים ממני. יש עזרה הדדית אחד עם השני, והשנה רק התחילה. זה מרגיש לי כל כך טוב בלב, אני אוהבת לקום בבוקר ולהגיע לאוניברסיטה, ללמוד דברים חדשים במקצוע שפאקינג מעניין אותי, בפעם הראשונה, אני לא מתשעממת. אף אחד לא מרעיש. כולם בשקט ומקשיבים. תענוג. בארץ חצי מהשיעור הלך רק על בעיות משמעת. ואני נמצאת עם צעירים שרובם רק סיימו תיכון, ורובם עדיין מתנהגים כמו ילדים, אבל היי, כשיש שיעור, יושבים בשקט ומקשיבים !
אני נזכרת בנאום של אחת המרצות לאחר שכמה תלמידים הפריעו באופן חריג בשיעור [דיברו ביניהם כשמישהי שאלה משהו] והתחילה לנאום על כך שהם כבר לא בתיכון, שבאוניברסיטה צריך להתבגר, ושאם היא הייתה רוצה היא הייתה מלמדת בחטיבה, ושבניגוד לבית ספר יש להם זכות בחירה ואם החומר לא מעניין אותם, הם מוזמנים לצאת, זה לא מזיז לה. היא לעיתים מתנהגת כמו מורה ולא מרצה, מחנכת, אומרת מה לעשות ומה לא, למשל אתמול מישהו סינן משפט שלא כזה שמעתי, כי הוא היה ממש בקצה האמפי, והמורה התחילה לצרוח עליו "אני לא חברה שלך וגם לא אהיה, תדבר אליי יפה ובכבוד!" למרות שהיא לא רצתה ללמד בבית ספר, נדמה שהיא בכל מקרה כן מתנהגת כמחנכת חח

יש את המרצה שישר שהוא נכנס לאמפי, אומר בונז'ור וישר מתחיל להכתיב. ישר ! קשה לי לעקוב אחריו, ואני לא היחידה. יש את המרצה האחר, האהוב עליי, שהוא גם עם חוש הומור טוב, וגם מסביר כל דבר 5 פעמים, רושם מילים חדשות בלוח ומסביר אותם, ולא ממשיך עד שבטוח ב-100% שכולם הבינו.
אני כבר לא ממהרת לומר מה אני לומדת, אנשים נוטים לזלזל בי, בעיקר ישראלים, בטענה ש"איך את מבינה משהו, הרי צרפתית זאת אל שפת האם שלך!" אולם, גם כשצרפתים שומעים שלא נולדתי בצרפת, הם עדיין מפרגנים ומאחלים לי הצלחה בלימודים. הרי לישראלים תמיד יש טענות, שום דבר לא בסדר בשבילם. אני מתרחקת מהם כמו מאש. נמאס מהטפות המוסר שלהם והפרצופים שלהם כי אני מעיזה ללמוד בצרפת בלי אזרחות אירופאית, שיחנקו לעזעזל עם הדרכון הבורדו שלהם. נמאס, דרכון אירופאי זו לא תנאי לעבור לאירופה !
אני כבר באמת משתדלת להשתלב כמה שיותר, להסתיר את המבטא, אני רוצה להרגיש חלק מהחברה, לא רוצה שייתחסו אליי שונה רק כי לא מבחירתי, נולדתי במקום אחר. מה שהיה, היה. אני לא שוכחת מאיפה באתי אבל אני לא מתעסקת בזה, אני מתעסקת בהווה ומה שקורה, וחושבת על העתיד. וכרגע אני בצרפת, בצרפת מדברים צרפתית. אם מדברים איתי באנגלית, אני לא עונה, או ממשיכה לדבר בצרפתית. קורה שלא מבינים מילה, זה לא אומר שאני לא יודעת צרפתית. אם אנשים שומעים שאני לא צרפתייה, ישר יש להם את האינסטניקט לעבור לאנגלית. אם לא, אז הם חוזרים על זה עוד פעם. למדתי כבר מטעויות ואני פשוט אומרת בנימוס שאני לא מעוניינת לומר מהיכן אני באה, שאני בצרפת כרגע וזה מה שחשוב.
יש לי קצת שגיאות כתיב מידי פעם, שגיאות הגייה ובדקדוק, אבל לא משהו רציני. לעיתים אני ישר עולה על הבעיה ומתקנת את עצמי. אך השגיאות האלו מסתדרות נהדר עם הדיסלקציה הקלה שיש לי, ואני משתמשת בה כמעין תירוץ אם אני עושה שגיאה במשפט. עד כדי כך אני מעדיפה לומר שיש לי דיסלקציה מאשר שצרפתית לא שפת האם שלי. אני לא רוצה שיתחילו להתייחס אליי שונה, לתקן אותי ולומר לי שאם עשיתי טעות, זה לא בגלל שלא הבנתי, אלא בגלל שצרפתית זאת לא שפת האם שלי. אני מסתירה את זה כי אני רק רוצה שייתחסו אליי כשווה אל כולם. וזה עובד.

עדיין יש את המילים הקטנות האלו שלא מכירים, אבל זו בעיה שנפתרת לרוב תוך כמה ימים. וגם בתואר שנחשב קשה, אני דיי מבינה. אני חושבת. אני רושמת כל מה שהמרצים מכתיבים כמעט בלי שגיאות כתיב. רק במילים החדשות, וגם לא ברובן, כי לרוב אני אפילו רושמת נכון לפי השמיעה, בלי להכיר את המילה. כאילו צרפתית הייתה שפת האם שלי !

מההכתבות האלו, אני גם לומדת להתבטא יותר טוב, להשתמש במילים חדשות, וזה גורם לי אושר עילאי. ללמוד תואר שאני אוהבת, בתרבות שאני אוהבת. בשפה שאני אוהבת. אני מבינה שכאן מקומי, בצרפת. נכון שיש פה מלא פאקים, יש דברים שישראל עולה פי כמה על צרפת [מזגן, למשל], לעיתים אני מרגישה תחושות ניכור [כי אני עדיין לא מכירה כל כך אף אחד ואין לי חברים כמעט], אבל מבחינת תרבות ומנטליות, דברים שהכי חשובים לטעמי, צרפת מנצחת.