אני די טוב בפיננסים – יכול להיות שלימודי הMBA תרמו לעניין, או שכמה שנים של ניתוח דוחות פיננסים של חברות בתור יועץ אסטרטגי עשו את שלהן, או שקיבלתי את זה מההורים. תמיד ידעתי לאזן בין היותי נהנתן באופן מופגן והיותי חסכן באופן פחות מופגן.
בכל מקרה, בעוד בארץ הצלחתי לא רע, יש לי נכס מניב ואין לי חובות למעט משכנתא. אני ורעייתי סיכמנו ש״מה שבשקלים נשאר בשקלים ומה שבדולרים נשאר בדולרים״ – כלומר אנחנו מנהלים תזרים מזומנים שקלי ותזרים דולר קנדי – ופעם בכמה חודשים בשביל הכיף, מסתכלים איך זה נראה כשזה מאוחד.
התוצאה המיידית היא שהתחלנו פה באפס. בלי עזרה מגורמים חיצוניים, בלי חובות, בלי הכנסות, בלי קרדיט סקור. התוצאות שבאו מיד לאחר מכן כוללות את הקושי בלשכור דירה בלי קרדיט סקור, ואיך לשלם שכר דירה מראש עבור חודש ראשון ואחרון בלי שקיבלנו עדיין משכורת ראשונה.מצחיק שעל מנת שיהיה לך קרדיט סקור – צריך להיות בחוב ולעמוד בהחזר שלו (גם כרטיס אשראי נחשב חוב).
למזלנו עברנו לקנדה עם הצעת עבודה מפתה שכללה בונוס חתימה. אז אפשר לאמר שבאופן די מיידי מצבנו הכלכלי הקנדי השתפר. רק שעדיין לא היה לנו קרדיט סקור, וכדי שיסכימו להשכיר לנו דירה, היינו צריכים להסכים לשלם שלושה חודשים מראש – ואם נוסיף לזה רהיטים ודברים אחרים שהיינו צריכים כדי לתפקד, אפשר לאמר שחזרנו לאפס די מיידית – החשבון שלנו לא זכה לראות את הכסף בעובר ושב יותר משבוע.
אנחנו חיים בדאון-טאון טורונטו, שזה פחות או יותר המקום היקר ביותר בקנדה ו… החיים פה זולים! לא ברמה אבסולוטית אלא ביחס להכנסה. אני גר במה שאולי שקול למגדל דיזינגוף בתל אביב – אז כמובן ששכר הדירה יקר, אבל עדיין פחות יקר מבארץ. חשבון החשמל שלנו הוא בדיחה למרות שהחימום עובד כל החורף והמזגן עובד כל הקיץ. המים, ארנונה וועד בית כלולים במחיר השכירות. חדר כושר ובריכה בבניין כלולים בשכירות.
אנחנו נהנים מהופעות והצגות שבארץ היו קורעות את הכיס. מצד שני פה אם לא קונים כרטיסים שלושה חודשים מראש – רוב הסיכויים שכבר לא ישארו כרטיסים שווים, ואם ישארו, כנראה שההופעה לא שווה. אנחנו אוכלים במסעדות 3-4 פעמים בשבוע, נטליה לומדת לתואר אקדמי ואני לומד קורסי העשרה. הבית שלנו מזכיר חנות אפל סטור עם האייפונים, המקבוקים, אפל tv וכו׳. כשאנחנו הולכים לסופר (שפתוח 24/7 במרכז העיר כי אנחנו עצלנים מדי ללכת לcostco) אנחנו יוצאים עם קניות לשלושה ימים בעלות של 30 דולר (~90 שקל). והעיקר: שמנו יעד לחסוך 50% מההכנסה שלנו. בארץ היעד הזה דמיוני, פה אני לא אומר שהוא קל, אבל הוא בהחלט אפשרי ואנחנו עומדים בו לא רע – בלי להיצמד לתקציב ידוע מראש.
בארץ אני זוכר שלא היה יום בלי שיחה לאחת מחברות האשראי, סלולר, בנקים, עירייה ועמידה בתקציב היתה משימה קשה. היו חודשים שהיינו על תקציב עצמות יבשות כדי לפצות על חודשים בהם לא עמדנו ביעדים. בדיעבד אני יכול לאמר שהערכנו את ההישגים הרבה יותר כי עבדנו קשה להשיג אותם וכעת כשקל לנו יותר אנחנו לא יודעים כמה מזה בגלל המקום וכמה מזה בגלל שאנחנו ״בכושר פיננסי״ – כלומר יודעים להגדיר תקציב ולעמוד בו.
אני מסתכל על המצב של קנדים ולא מצליח לאמוד אותו: מצד אחד אי אפשר לקבל שולחן במסעדה בלי להמתין בתור לפחות 20 דקות בערבים ומצד אני יש פרסומות ברחוב על כך ש״זה בסדר לבקש עזרה עם חובות״. ביקרתי בכנס של יועצים פיננסים למיניהם – כל מיני קאוצ׳רים להתנהלות כלכלית נכונה. הייתי כזה בארץ אז מצאתי לנכון להשתתף בכנס. ההרצאות היו על שני צדדים שונים מאד של סקלת הניהול הכלכלי: מצד אחד יועצים שנותנים טיפים איך לצאת מחובות ו״לגמור את החודש״ ומצד שני יועצים שמלמדים השקעות, פיזור סיכונים ומקסום רווח. לא היו יועצים לשלבי הביניים שבין לצאת מחובות לבין השקעות. יתכן שאין בטורונטו אנשים בשלבי הביניים?
תודה על השיתוף
תמיד אמרתי שאפילו קנדה הקרה עדיפה על ישראל