אז כאן זה נגמר…

לפני שבע וחצי שנים נתקלתי באתר 'לרדת מהארץ'. נשאבתי לקריאה כמו דבורה לפרח. לא יכולתי שלא להזדהות עם הכאב, הזעם והעצבים של מי שכתב את הפוסטים באתר.

הישראלי הנודד, הבחור שהקים את האתר, עזר לי רבות בכל שאלה שהיתה לי ולפני שעזבתי לברלין עשיתי הכל לפי ההצעות שלו. באימייל האחרון שלי אליו הבטחתי שעוד אחזור לעזור לו עם האתר. הוא לא האמין לי, רק היה נחמד ואמר שאין בעיה, בכיף. בטח אלפים אמרו לו את זה לפניי…

עברתי לברלין באפריל 2014. היו עליות ומורדות, כמו בכל הגירה של אדם נורמלי, אבל לרגע לא שכחתי את האתר שנתן לי את הפוש האחרון להתחיל חיים חדשים. שנתיים אחרי, באפריל 2016, פניתי אליו שוב והזכרתי לו שהבטחתי לו ו"איך ממשיכים מפה?"

מיותר לציין שהוא היה בהלם. הוא הכי לא ציפה שאחזור ועוד אתמסר לאתר בניהול ועבודה קשה, אבל הוכחתי לו שאני בת אדם שמקיימת את ההבטחות שלה. ביחד בנינו אתר מחודש במתכונת קצת שונה. היו כאלה שאהבו, היו כאלו שפחות אהבו, אבל לא נתנו לתגובות שליליות להסיט אותנו מדרכנו. היתה לנו מטרה ואנחנו נעשה הכל כדי להשיג אותה – נעשה הכל בשביל שאחרים יראו שיש תקווה ושאפשר לעזוב את ישראל בצורה טובה ואחראית, ולא להישאר תקועים במקום בגלל פחדים.

היום, ארבע שנים אחרי שהתחלנו, אני גאה ביצירה המשותפת שלנו. הכנו חבילות הגירה, התחלנו שירות ייעוץ במייל, עזרנו לאנשים והצלחנו לקיים את האתר מפירות ההשקעה שלנו. עם השנים הצטרפו אלינו בלוגרים רבים, שחלקם המשיכו איתנו שנים וחלקם עזבו באמצע, פתחנו דף פייסבוק וקבוצת ווצאפ, ובכלל – אני חושבת שדי הצלחנו להגיע למטרה אליה חתרנו.

הסיכום הזה בא עם טעם קצת עצוב משום שהיום הוא גם יומי האחרון כמנהלת האתר וכפי שזה נראה כרגע- גם כבלוגרית. אני עובדת במשרה מלאה פלוס, לומדת שוב גרמנית במלוא המרץ ונמצאת בתהליך התאזרחות ארוך. בנוסף לכל אלו אני גם מנסה להינות טיפה מהחיים, שזה קשה כשאני מותשת ועובדת כל הזמן.

לנהל את האתר, לעשות הגהות, לעדכן חבילות ולייעץ במייל זה מתיש, אבל מאוד מתגמל. נתתי עצות לאנשים שאיבדו את דרכם ולא ידעו מאיפה להתחיל, אנשים שחיפשו מילה טובה ואנשים שרצו לספר את סיפורם ורק חיפשו מישהו שיקשיב. לא תמיד אנשים ידעו לומר תודה, אבל עדיין התחושה היתה שאני עושה משהו בשביל אחרים, שנמצאים בנקודה בה פעם אני הייתי. זוהי הרגשה נפלאה.

ואיך אפשר בלי תודות… אני רוצה להודות בראש ובראשונה לישראלי הנודד, תני, שבלעדיו שום דבר לא היה מתאפשר. האתר הוקם על ידו והשתנה משך השנים, וכך גם הוא. ברבים מהנושאים אנחנו בדעות מנוגדות לחלוטין (כלכלה, פליטים וכו', אבל כקוראים אתם כבר מכירים את ההבדלים בינינו…), אבל הוכחנו שאנשים שלא הכירו אחד את השניה בהתחלה ולא היה להם שום דבר משותף חוץ מהרצון להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, מסוגלים לגשר על הפערים האלו אם הם רק מקשיבים אחד לשניה ומתדיינים בכבוד. היו לנו ויכוחים אינסופיים, בין אם על האתר ובין אם על החיים, ועדיין נשארנו חברים, גם כשהוא בלונדון ואני בברלין.

הבלוגרים שלנו הם יחידי סגולה וכל כך נהניתי לעבוד איתם – מיטל, ונוס, ספיר, תמיר, דניאל, דימיטרי, לומי ולאחרונה גם סטיב. תמשיכו בכתיבה כי אתם מהווים השראה לכל כך הרבה אנשים!

ולכםן, הקוראים והקוראות, תמיד שמורה לכםן פינה חמה בליבי. אני מעריכה מאוד את כל הפידבקים לאורך השנים, הטובים והרעים, כי מכולם החכמתי. מקווה שתמשיכו לשאוב השראה מהאתר ותהגרו למדינות שאתםן מעונייניםות בהן.

תזכרו: אין דבר כזה אי אפשר – יש לא מספיק רוצה 😉

באהבה,
ברלינאית

נ.ב. אם יש מישהםן שמעונייניםות להחליף אותי כמנהל/ת האתר, אתםן מוזמניםות לשלוח פניה בטופס צור קשר 🙂

—
מאמר תגובה: תודה ברלינאית 💖 vielen Dank