אז מאיפה להתחיל ?

Le supplice du visa – עינוי הויזה

זה שסבא רבא שלי היה ליטאי לא מזכה אותי באזרחות ליטאית … סבתא שלי זקנה ואין לה כוח להיכנס לכאב ראש הזה שנראה לה מיותר, ולצערי גרמניה לא פועלת כמו ספרד ומחלקת אזרחויות למי שמוכיח שיש לו שורשים בגרמניה …
בצרפת כל הזמן מתייחסים אליי כגרמניה, אפילו אם אני אמרתי להם שאני מישראל … אחרי שנייה הם שוכחים ושוב שואלים אותי שאלות על גרמניה ואפילו מישהי שאלה אם אני נוסעת בקיץ לברלין לבקר את ההורים שלי, וזה לאחר שאמרתי לה שאני גרה ליד תל אביב. אין לי מושג מאיפה היא הקריצה את זה !
אתמול בחורה עברה לי בפריים כשרציתי לצלם פסל בפריז, היא אמרה לי פארדו, שזה סליחה בצרפתית, אז מיד תיקנה את עצמה לאונטשולדיגונג ! שזה סליחה בגרמנית. זה היה משעשע, וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי.
לצערי, אני רק עם אזרחות ישראלית ואני צריכה ויזה כדי לשהות מעל 3 חודשים בצרפת … אז כאן מתחיל הכאב ראש הכי גדול בסיפור שלנו. ויזה. לקחת שני אוטובוסים כדי להביא צרור מסמכים שעוד כמה חודשים יאבדו את הערך שלהם למשרד בקצה הגבעה שבו יושבים אנשים מיואשים מהשגרה, שרואים ויראו עוד מאות אנשים כמוני, לשלם 400 ומשהו שקל [100 יורו] כדי שיקחו את הדרכון שלך כבן ערובה למשך זמן לא ידוע ; ולחיות כאסיר בארץ שלך, תחת חששות שאולי שהתבלבלת באות במייל שרשמת, ושתשאר תקוע לנצח ללא דרכון וללא ויזה. אלו הם מן המחשבות שעברו בראשי כאשר חיכיתי לויזת סטודנט *השנייה* שלי.
נאלצתי לחזור לארץ כדי לחדש אותה, כי הויזה שלי פגה לפני שקיבלתי את המסמך מהאוניברסיטה. ניצלתי את הזמן שבו לא יכולתי להמשיך לעבוד ובמקום לשבת בבית כל היום ולהינמס מחום מול המחשב, העדפתי לנסוע לארץ ולקפוא מקור מהמזגן מול המחשב. וכמובן, איך לא, לבקר את המשפחה ולנוח קצת, במזגן כמובן. זה יצא בטוב, כי החוורתי לגלות שבצרפת אפילו יותר חם מהארץ ואין מזגן כמעט בשום מקום. כמו להגיע ליטרלי לגיהינום, לגיהינום שמוכרים בו באגטים בכל פינה, שנשלט ע"י ביוקרטיה מרגיזה.
כבר התחלתי לדמיין את עצמי עומדת קטנה מול דלפק ענק במכון הויזות הצרפתי, והבחור שם אומר לי "צר לי מאדמוזל הויזה שלך לא מוכנה" והשעון מתקתק כי הטיסה מתקרבת … ואז דמיינתי אותו צוחק ברשעות. ראיתי יותר מידי סרטים מצויירים בילדותי.
בסופו של דבר הויזה הייתה מוכנה בדקה ה-90, ולא הייתי צריכה לדחות את הטיסה. אבן ענקית ירדה מהלב כמו משקולת שגליליאו זורק מראש מגדל פיזה. ואז, במקום חרדת הויזה, תפסה חרדת משטרת הגבולות.

פחדתי שלא אוכל את זה יותר

כעת, ראיתי את עצמי עומדת מול הדלפק בגבול, והבחור אומר לי "את גרמנייה, את לא צריכה להחתים דרכון כי אתם באיחוד" ואז אני אומרת לו "אני לא גרמנייה, יש לי מראה גרמני אבל אני ישראלית" והפקיד צוחק ואומר לי לעבור, ואני נאלצת לשהות בצרפת באופן לא ברור כי אף אחד לא מוכן לעשות לי ויזות ומסמכים בטענה שאני גרמנייה. אחר כך בא עוד פנטזיה אחרת, שהבחור לא נותן לי לעבור כי הויזה שלי מתחילה בספטמבר והטיסה שלי יוצאת הרבה לפני, כך שדמיינתי את עצמי גרה בשדה התעופה ומתקלחת בשירותים. נמלאתי חרדה. האכלתי את עצמי כל כך בסרטים שרק נותר לי להכין פופקורן.
בסופו של דבר, במעבר הגבול, הבחור אפילו לא הסתכל על הויזה החדשה, רק על הישנה שפגה, שם חותמת והחזיר לי את הדרכון. היום נסעתי למשרד ההגירה הצרפתי כדי להביא להם הוכחת מגורים, צילום ויזה ועוד מסמך מהקונסוליה שהתבקשתי למלא, וכולי מלאה בחרדות שהפקידה תתחיל לצעוק עליי "הויזה שלך מתחילה בספטמבר, עכשיו אוגוסט, מה את עושה פה. את צריכה לנסוע ללונדון ולחזור ב-1 לספטמבר!" אבל הלא צפוי קרה.
היה תור ענק של אנשים, לא מגזענות, אני הייתי היחידה שלבנה. כולם שם היו שחורים, פקיסטנים, הודים, ערבים, וכמעט כולם היו גברים, ואני הייתי בחורה צעירה ובלונדינית, אני מודה שנלחצתי. עמדתי בתור ואז פשוט הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום כשהשומר התחיל להתווכח עם הבחורים בטענה שנגמרו המספרים ושיחזרו ביום שני, ופשוט באתי אליו והראתי לו את הדף. הוא אמר לי לכי לקבלה. ראיתי מלא אנשים ממתינים ונלחצתי, בידיוק כשהתחלתי לחשב כמה זמן אצטרך להמתין, הפקידה קראה לי. נתתי לה את הדפים בעודי מעט רועדת, ואז היא ראתה את הויזה שמתחילה בספטמבר ושאלה "נכנסת לצרפת ביולי?", השבתי לה "כן" והיא אמרה "טוב". לקחה את כל המסמכים, אמרה שהכל בסדר ושיצרו איתי קשר מספטמבר. בנוסף, היא אמרה לי שהכיסוי של הדרכון שלי מהמם, והיא שאלה איפה קניתי אותו !
אימא שלי אמרה לי שבצרפת יגידו לי להוריד את הכיסוי, אבל בנתיים בכל מוסד ממשלתי שקשור להגירה, הפקידות לא מפסיקות להחמיא לי על הכיסוי של הדרכון שלי.

טירת פונטיינבלו שנמצאת ב… בפוטיינבלו, העיר האהובה עליי כרגע בצרפת

S'ils n'ont pas de pain qu'ils mangent de la brioche – אם אין לכם לחם, תאכלו בריוש

בצרפת הבנתי באמת מה משמעות המשפט "אם אין לכם לחם, תאכלו בריוש". בריוש זה סוג של עוגת חמה נימוחה בפה, שמכינים אותה בידיוק בצורה של לחם, וגם פורסים אותה כלחם. התענוג הזה עולה יורו וחצי בכל סופר וזה כל כך ט-ע-י-ם. כל כך התגעגעת לאוכל הצרפתי, אני זוכרת איך התלוננתי עליו והתגעגעת לאוכל של אימא, אבל כשבאתי לצרפת התרגשתי ששוב אוכל לאכול pain au chocolat, בריוש, פיצה עם נקניק חזיר וגבינה (jambon-fromage) ולהביט בטירות ובבתים בארכיטקטורה קלאסית בכל מקום. התגעגעתי לבאגטים מסוגים שונים ואפילו לRER !
כן אני מודה שהתגעגעתי למקום הזה.
בשבוע הראשון בארץ ממש התלהבתי שחזרתי הביתה וזה, כי התגעגעתי. בשבוע השני התנפצה הבועה כשהנהג אוטובוס התחיל לצרוח עליי רק כי שאלתי אם הוא הטעין לי נכון … שאנשים דחפו אותי ברחוב ושנשאו עליי מבטים ממורמרים. בשבוע השלישי התחלתי לבכות שאני רוצה לחזור כבר לצרפת ושנמאס לי מהארץ ושהכל יקר, בשבוע הרביעי קיבלתי את המסמך המיוחל מהאוניברסיטה והייתי בעננים, אני חוזרת. בשבוע החמישי לא זוכרת, כך בשישי, בשביעי ועד הטיסה …

הבאגטים הכי טעימים נמצאים דווקא באלזס

תנו לי מזגן!

אפילו בקנדה, שהיא מדינה קרה מאוד, יש מזגנים בקיץ. אני וכל המשפחה שלי לא מצליחים להבין איך זה הגיוני שבמדינה אירופאית מפותחת אין מזגנים בתחבורה הציבורית. לפחות יש ברוב החנויות, אבל לרוב המזגן חלש ולא כזה מרגישים. אבל בסופר ליד הבית שלי, המזגן חזק מאוד שכבר התחלתי לקפוא. כמו שצריך, כמו בארץ. אם יש משהו שהצרפתים צריכים ללמוד מהישראלים, זה להשתמש במזגן. אני חיה 40 דקות מפריז, ותארו לכם מה זה לנסוע 40 דקות ברכבת לוהטת. זה כמו להיכנס למכונית שחנתה בחום שעתיים ולנסוע בה ככה, בלי מזגן ועם חלון מעט פתוח. החלונות ברכבת לא נפתחים עד הסוף, ואחרי עינוי של 40 דקות אתם יוצאים כולכם מים וכבר יש לכם חשק רק לחזור הביתה ולהתקלח.
כשהייתי בפוטנייבלו עם אימא שלי, הגיעה רכבת חדשה ועם מזגן. קפצנו מאושר עד כדי כך שלא עברנו בבית ונסענו ישר לטייל בפריז, כדי לא להיתקל בקו המסריח של העיר שלי. החלטנו שמעתה והילך ניסע ככה לפריז. ניסע לפונטנייבלו וניקח משם את הרכבת הישירה לפריז כי היא עם מזגן ותוך חצי שעה מגיעה לפריז. אך צחוק הגורל היכה בנו, וכשנסענו במיוחד 20 דקות לשם כדי לקחת את הרכבת עם המזגן ולנוח, הגיע רכבת ישנה ורותחת, כאילו בכוונה. רציתי לבכות ולדפוק את הראש בקיר !!!!
ופריז אף פעם לא הייתה מסתבר עיר טובה. נתקלתי בפסל לזכרו של בחור בן 19 מהמאה ה-18 שעונה למוות כי לא הצדיע בטקס דתי. הייתי בשוק. בצרפת של השלטון הישן [כל המלכים עד לואי ה-16] אהבו לענות אנשים ובעיקר על כל פיפס קטן, מסתבר שהמסורת ממשיכה והיום ממשיכים לענות אנשים, רק עם רכבות ואוטובוסים ללא מזגן ב-40 מעלות בקיץ.

גרנובל, עיר בצרפת שחם בה מאוד בקיץ, יכול להגיע עד 45 מעלות!

ומה עכשיו ?

יומיים לאחר הנחיתה בצרפת, קיבלתי מייל מחברת התעופה "ברוכה הבאה הביתה". הרגשתי חמימות בלב, באמת הרגשתי שחזרתי הביתה … אומנם צרפת זו מדינה דיי רקובה בהמון תחומים ובלי להכניס פוליטיקה, לדעתי מקרון הוא הנשיא הכי גרוע שהיה לה איי פעם והוא פשוט הורס את המדינה לאור יום, אני פשוט התגעגעתי לכאן. זאת התרבות הצרפתית, הארכיטקטורה, הנופים והמנטליות שגורמת לי להישאר במקום הזה. אחרת ממזמן הייתי בורחת מכאן. גם בארץ המשכתי לגלוש בדפים צרפתיים עם בדיחות והומור צרפתי שאיכשהוא אני מבינה בידיוק כמו כל צרפתי. או שהוא קל להבנה או שזה זורם לי בדם.
הגעתי לצרפת מוקדם. כולם בחופש, הבית שלי בשיפוצים ואני תקועה באמצע. מצאתי את עצמי מנקה את כל הבית כי הוא היה מלוכלך מפיח וצבע, המטבח מלא נמלים וכל הרצפה בחדר שלי הייתה מלאה באבק, כבר היה לי קשה לנשום מרוב האבק והשיפוצים. קניתי אקונומיקה ופשוט שטפתי את הרצפה של המטבח כמה פעמים כדי להרוג את כל החרקים, הוצאתי את הפח החוצה ופוצצתי אותו באקונומיקה, כי הוא היה מלא בנמלים, ניקיתי הכל באופן יסודי ואז כשהרצפה בחדר שלי הייתה נורמאלית, התחלתי לסדר אותו. החוורתי לגלות שלא יהיה לי ארון בזמן הקרוב, הבעלת בית שלי אמורה לקנות לי שיגמרו את החדר שלי [אני כרגע בחדר זמני], וכמעט כל הבגדים שלי במזוודה. נשאר רק סוג של כוננית מעץ שהייתי שמה שם תיקים, ספרים מחברות וכד' שהיא בקושי עומדת, וארון קטנטן נוסף בו הייתי מאכסנת שמפואיים, מגבות, קרמים ואביזרי אמבטיה אחרים. בלית ברירה, סידרתי את כל החפצים הקלים על הכוננית והתחלתי לסדר בארון אמבטיה שלי את כל בגדי הקיץ שלי. לאחר יום הטמפרטורות ירדו ל-11 מעלות בלילה והוספתי כמה ג'ינסים וסווצ'ר ארוך. מצאתי שולחן קטן במחסן והעלאתי אותו לחדר, שמתי בו את כל האוכל שלי, וגם את הכוננית לנעלים, שהסתדרה לי כמעין שידה ליד המיטה שם שמתי מאוורר, פנס, מטען וכד'. את השידה שלי לא מצאתי, הבעלת בית שלי אמרה שמישהו לקח בטעות ושהוא אמור להחזיר לי …
כל היום סידרתי את החדר שלי וכעת הוא מקום שכיף לשהות בו, רגוע עם שקט כפרי, וחלון ענק שמאוורר את כל החדר בשניות. הייתי רוצה להישאר בו, אבל זה לא תלוי בהחלטתי. פעם אחת היא אומרת שאני אגור איתה באותו הבית, פעם אחרת היא אומרת שאני אעבור לגור בחדרים החדשים שבונים צמוד לבית שלה. היא בעצמה מבולבלת חח

שווה להתעורר כל בוקר רק כדי לראות את הנוף מהחלון