לשחוט פרות קדושות – הצבא

מאמר אורח
היי! אני alone ואני כרגע חייל חובה בצבא ביחידה טכנולוגית שנחשבת יוקרתית.

תמיד עניין אותי לחקור קצת מעבר לנרטיבים שעוטפים אותנו בישראל ואפילו בכלל – לנסות ליצור הסתכלות ייחודית על העולם שתואמת את המציאות בשטח כמה שיותר ובעיקר שייכת לי.

בתור חייל בצבא אני ניצב מול אם האידיאולוגיות בישראל הציונות.

בפוסט הזה אני רוצה להציג את הדעה שלי על הצבא – למה הוא לא מוסרי ולא עובד וממה זה נובע לדעתי.

אני מצפה בקוצר רוח להסכמות ואי הסכמות שהקהל הייחודי ביותר כאן יכול להציע, בניגוד להתנגדות "מהבטן" שאקבל במקומות אחרים.

החוויה שלי בצבא

התגייסתי מרצון לצבא. ראיתי את הצבא כמו רוב האנשים, כעוד שלב בחיים שכולם עוברים, בדיוק כמו בית ספר ואוניברסיטה.

אפילו ציפיתי שארוויח ידע ויכולות מהתפקיד. אך דבר אחד לא שקלתי. הצבא דורש כאקסיומה דבקות בציונות ללא עוררין. בלי דבקות זו לא ניתן לשרוד בצבא.

החשיבה שלי הייתה שונה משל שאר האנשים שפגשתי:

מפקדים בצבא יכולים לפקד על חייליהם לעשות כמעט כל דבר. אין לחיילים יכולת לסרב. והרי מדוע? מפני שהם שייכים לצבא. מעצם היותם שייכים לצבא זכויותיהם הבסיסיות לחופש, כבוד, קניין, ביטחון כולן מבוטלות. אי ציות יוביל לבסוף למעצר.

הדבר היחיד שיכול לבקר את הצבא הוא לחץ ציבורי.

אני בוהה בחיילים שסביבי ומשתהה. כיצד הם מסוגלים לעבוד? להשקיע מעצמם? לחייך ולצחוק?

כאילו הם מתעלמים לחלוטין מכך שגופם וגורלם לא שייך להם. הם שייכים לאנשים אחרים. כאן הבנתי שהם שמחים. שמחים להיות שייכים לצבא מפני שזה הופך אותם לחלק מהאתוס הציוני.

האתוס הציוני

כל ילד וילדה במערכת החינוך הממלכתית לומד על הסיפור היהודי. בני ישראל חתמו ברית עם אלוהים במצרים. הוענקה להם ארץ ישראל. אך הבבלים הגלו אותם, היוונים ניסו להמיר אותם וארץ ישראל נשארה ריקה. העם היהודי עבר לגלות שם נרדף דור אחר דור עד שלבסוף השואה המחישה שיש צורך למדינה יהודית. כעת על כולנו לקחת חלק בסיפור ולהבטיח שהיהודים יוכלו לחיות במדינה ריבונית בישראל.

נכונות העובדות שמייצרות את האתוס הציוני מפוקפקות בלשון המעטה אך לילדים צעירים מספיק זה לא אמור להפריע.

העסקה היא כזו:

העם היהודי נרדף לאורך ההיסטוריה אבל כעת בתור חיילי צה"ל תוכלו לתקן עוול של אלפי שנים ואם תמותו בקרב לקנות תהילת עולם. תמורת הקרבה הכרחית של החופש תוכלו להיות חלק מסיפור גדול מכם. לעבור את 3 השנים המשמעותיות ביותר בחייכם. רוב האנשים מקבלים אותה.

האתוס הציוני הוא בהכרח קולקטיביסטי ולפעמים קומוניסטי בפומבי.

הדגל הראשוני שהרצל הציע למדינה היהודית למשל – דגל 7 הכוכבים – ממחיש זאת בבירור.

7 הכוכבים מסמלים 7 שעות עבודה יומיות (המדינה תכפה זאת כמובן) רצוי גם שיהיו בעבודת כפיים כדי שנעבוד את האדמה כמו שקומוניסטים אוהבים.

שרבוט בכתב ידו של הרצל -דגל 7 הכוכבים

אולי התפיסה השימושית ביותר לצבא היא ש"טוב למות בעד ארצנו" -תרגום לעברית של הביטוי מהאודה של הורטיוס: "dulce et decorum est pro patria mori" – כתובה שמופיעה על קברי לוחמים רבים ממלחמת העולם הראשונה וגם שמו של שיר יפהפה ומצמרר על ידי לוחם ממלחמת העולם הראשונה -ווילפרד אוון.

הציונות אימצה את התפיסה כדי לקבל את מבוקשה – אזרחים שיקריבו את עצמם לכלל. שיהיו מוכנים להתגייס לצבא ולתת את חייהם אם העם ידרש בכך. היא אפילו הצליחה. על אף שמדינת ישראל קפיטליסטית יותר וחופשית יותר השורשים הללו יצרו תפיסות חברתיות עקשניות.

אני טוען שהתפיסות הקולקטיביסטיות שלא שמות את האינדיבידואל במרכז הובילו רק לכישלונות לאורך ההיסטוריה. הקומוניזם למשל הוביל על פי הערכות היסטוריות ל 100 מיליוני מתים.

האמנה החברתית

החל מהובס (Hobbes) ורוסו (Rouseau) בתקופת הנאורות התיאוריה המדינית הרווחת הייתה תיאוריית האמנה החברתית. לפיה: המדינה היא הסכם בין כל אזרחיה שמטרתו להעניק לכולם כמה שיותר מזכויותיהם כאשר בו זמנית המדינה תגן על הזכויות של כל אחד מפגיעה על ידי אחרים ומפני צבאות זרים.

במובן זה מדינה טובה יותר ככל שכל אזרחיה מרוצים יותר.

תומאס הובס (1588-1679) Thomas Hobbes. Line engraving by W. Humphrys, 1839. Wellcome Collection

ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778)

צבא החובה

לא רק לישראל יש צבא חובה. תומכיו אוהבים לספר על שוויץ, אוסטריה, דנמרק ועוד מדינות מפותחות שגם הן כופות גיוס, אלא שבשלושתן השירות קצר משנה אחת.

רוב המדינות בעלות צבא חובה דומות יותר לאזרבייג'אן, טורקיה, איראן…

שירות החובה לגברים הוא ה-3 באורכו בעולם.

הנה 7 החוטאים הקטלניים:

1. צפון קוריאה – 8 שנים
2. מצרים – 3 שנים
3. ישראל – 32 חודשים
4. איראן – 18 עד 24 חודשים
5. דרום קוריאה – 18 עד 21 חודשים
6. אריתראה – 6 עד 18 חודשים
7. טורקיה – 6 עד 12 חודשים

הסיבה לכך היא שבדמוקרטיות, בדרך כלל האזרחים יעדיפו להצביע לאינטרס שלהם ולא לכפייה על החופש שלהם.

האם צבא החובה עובד?

השירות הצבאי עולה הון לכלכלה בכך שהוא מעכב את ההתפחות של עובדים במשק ב2 עד 3 שנים מה שכמובן מוריד מהכנסות המדינה במיסים – ובכך גם בתקציב הביטחון. על פי הערכות כלכלנים העיכוב הזה עולה למשק כ- 50 מיליארד שקלים בשנה.

כמובן שגם היעילות של הצבא בהתאם. אנשים שמונעים ממקל ולא מגזר ומבצעים עבודה שהם לא רוצים בשכר שמוטב לקרוא לו דמי כיס לא ישאפו למקסם את ביצועיהם.

גם ברמת הפיקוד עצמו – הזמינות והמחיר הנמוך של החיילים מאפשר שימוש מזלזל ואנטי יעיל בהם. לפעמים ברמת סכנת החיים.

לנפוליאון למשל, שהמציא את צבא החובה בעולם המודרני, נודע על מבצע שיכרוח בהקרבת חיים משמעותית. על כך הוא ענה: "הם שום דבר. הנשים מייצרות יותר מהם משאני צריך".

אין ספק שיש בצבא מפקדים רבים שטובת חייליהם חשובה להם ולעולם לא ינהגו כך, אך בפועל מערכת האינסנטיבים בצה"ל זהה לזו של נפוליאון.

בתור צבא העם אומנם הוא זוכה לכבוד והערכה אבל ביצועיו כנראה דומים יותר לאלו של דואר ישראל.

על השאלה האם ניתן להפוך את הצבא למקצועי, לא ניתן לענות מפני שהצבא לא מפרסם לציבור הרחב את נתוניו.

לכן האם המעבר לצבא מקצועי או מודל היברידי ריאלי הוא ספקולציה לחלוטין. אני יכול רק להצביע לנזק שיוצר המודל הקיים.

בכל מקרה, עוד ביקורת למערכת, יצירת מערכת אינסנטיבים חכמה יותר ובעיקר עוד חופש רק ייעלו את הצבא.

נפוליאון בונפרטה (1779-1804)

המחיר האישי

לרוב האנשים אין בעיה עמוקה עם העובדה שעמיתיהם האמריקאים והאירופאים מקדימים אותם בעד 3 שנים וכדי להתחרות בהם בשוק גלובלי הם יצטרכו לעבוד קשה יותר.

אין להם בעיה עם העובדה שבמדינת ישראל לה הם יקריבו את כל שיש להם – החופש שלהם – הם יקבלו בתמורה מס של 100% בקניית רכב, יוקר מחיה לעומת משכורת ה5 הגבוה ביותר בעולם, מלחמות ומבצעים כל שנתיים, פיגועים ולאחרונה גם מוות של 1400 איש כולל כיבוש של עיר ישראלית על ידי ברברים.

קשה לאמר שכאשר רוב היהודים בעולם חיים מחוץ לישראל "אין לנו ארץ אחרת".

במלחמה הנוכחית

אחד הדברים שיותר מכעיסים אותי הוא השלטים של "אנחנו ננצח".

קודם כל, זה מובן מאליו הם קבוצה של ברברים מהמאה ה-12 ואנחנו מדינה כמעט מערבית. זה היה מאד מביך אם לא היינו מנצחים.

מעבר לכך, מי בדיוק זה "אנחנו"? חיילי הצבא או המילואים שמתים בקרב "מנצחים"? מה לגבי הכלכלה? היא גם "מנצחת"? מה עם הלוחמים שנכפה עליהם ישירות להילחם בעזה או בעקיפין באמצעות שטיפת מוח?

מה עם העניים שיצטרכו להתמודד עם מיסים גבוהים יותר? בעלי החרדה שמזועזעים מהפיצוצים? 1400 הנרצחים? החטופים?

אנחנו לא ננצח. אנחנו כבר הפסדנו. לפחות מוטב שנודה בבושה ונסיים את המלחמה במהירות והחלטיות.

סיכום

ברמה המדינית אין ספק שהאתוס הציוני מהותי ותורם תפקודה. אבל הרי כל אחד מאיתנו אינו המדינה. אנחנו אינדיבידואלים. עם אהבות שלנו, ידע שלנו, חלומות משלנו וראיית חיים יחודית. טובתנו האישית אינה טובת המדינה. מאחר שהמחירים שמדינת ישראל במיוחד דורשת מאזרחיה, והיעדר התפיסה של המדינה בתור מה שהיא – כלי למימושינו העצמי ולא יותר -האמנה החברתית. בישראל האדם נועד לשירות המדינה ולא להפך. האם נרצה לשרת מדינה שכופה את השירות אליה? ציפיות החברה בישראל לא מוטירות לנו להגיע למימוש עצמי אם נעמוד בתנאים שלה: שירות צבאי, ציונות סטנדרטית, חשש זינופובי מהעולם החיצון, הקמת משפחה וילדים ועוד ועוד…

עם המגמה הנוכחית של המלחמה נראה ששינוי מיוחל לא יגיע בתקופת חיינו.

אני לא רואה פיתרון טוב יותר ברמת האינדיבידואל מהגירה למדינה אחרת. מדינה שיודעת את האמנה החברתית.