מאת: מיטל אור / עוברים הלאה
היום שיתפתי לראשונה את אחת מהחברות שלי בעניין ה"הלאה".
היא היתה אצלי והיתה שתיקה. אנחנו מכירות "רק" שלוש או ארבע שנים, אבל אני מכירה את עצמי כמעט 35 שנה ואני יודעת ששתיקה אצלי היא רצון להגיד משהו ופחד ממה שיקרה אחרי שהמילים יצאו לחלל האויר.
אז סיפרתי. בהתחלה גימגמתי ובסוף הסברתי שכבר באוקטובר אנחנו נוסעים לעבור "ועדת קבלה". היא שאלה אותי מה מתוכן אחריי ואני ציינתי שאנחנו בשאיפה שעוד שנה וחצי כבר לא נהיה כאן.
אני לא זוכרת מה היה אז (חוץ מזה שבאיזשהו שלב הטלפונים צלצלו) וזה רק סימן לכמה התרגשתי, דאגתי וחששתי. בדיוק כמו שהרגשתי עם ההורים שלי, גם כאן חששתי לאכזב. בסך הכל קיבלתי לא מעט מהאנשים פה. קיבלתי את כל התמיכה האפשרית מההורים שלי, יצרתי חברויות אמיתיות (אחת שנמשכת כבר יותר מ 20 שנה) ולאט לאט אני בונה עסק שרוב הלקוחות בו הם מאד נחמדים. בעיקרון, אני נתקלת באנשים נפלאים כל הזמן.
אז אני מרגישה קצת לא נעים כי קיבלתי המון ועכשיו, למעני ולמען העתיד שאני רוצה שיהיה אחר, אני מוותרת על כל מה שנתנו לי, או ליתר דיוק אומרת תודה וממשיכה הלאה.
לרגע רציתי שהיא תגיד לי בשיחה שיש לנו את הכאן והעכשיו ושאת החברות שאנחנו בונות ויוצרות אנחנו חוות במיידי. אני לא רוצה לחשוב האם יהיו געגועים והאם נישאר בקשר, אני רוצה לחשוב שלמרות שאני מרכזת את כל המאמצים העסקיים והביתיים למה שעתיד לבוא, את הקשרים שלי אני חיה ונושמת. אני לא מחפשת אחר פרקטיקה והיגיון במקום של החברות או המשפחה, אני גם לא מצפה לתמיכה אין סופית. אני חיה את החברות ונושמת אותה ואוהבת.
אישית, היה לי קשה. היה לי קשה להגיד את המילים וכנראה כי אני פשוט מאמינה שזה יקרה. אני מאמינה שתוך כשנה וחצי אני אהיה בארץ אחרת. הילדים שלי יתחילו לדבר בשפה אחרת ואנחנו נהיה חלק מקהילה חדשה. ההרגשה שלי כל כך בטוחה במה שהעתיד טומן לנו שכשההגיון והנפש נפגשים, זה פשוט חזק.
לחיי החברויות.
< למאמר הקודם | למאמר הבא >