מה שמדהים אותי בויכוח הציבורי סביב הרפורמה המשפטית זה שהוא מתעלם מהתמונה הרחבה האמיתית ביחס למדינת ישראל ועתידה ולכן הוא לא יותר מאשר זריית חול בעיניים.

הרפורמה היא בסך הכל רכיב אחד

הרפורמה המשפטית היא צעד אחד, קטן מאוד, בשרשרת תהליכים ארוכת שנים ורחבת היקף (שכבר החלה, אגב) שמטרתה היא שינוי אופיה וצביונה של מדינת ישראל כפי שזו הוקמה לפני 75 שנים והתאמתה לרוח אלו שמרכיבים אותה כיום – רוב גדול של יהודיים מסורתיים (כ-75%-85% מהמדינה בקרב הציבור היהודי) החפצים במדינה יהודית תחילה ורק אחר כך, אם בכלל, במתן ביטוי לערכים נוספים, ביניהם חירות וחופש.

הרפורמה לפיכך היא לא איזה תקלה במערכת או איזו סטיה מעקרונות ורעיונות חזקים שמרחפים מעל מדינת ישראל. הרפורמה היא פועל יוצא של שינוי הרכב האוכלוסיה. היא בסך הכל עוד ביטוי אחד לרצון העם האמיתי.

המהלכים המתוחכמים של המיעוט

המיעוט בישראל חכם, אבל הוא גם תמים. תיכף אסביר על התמימות. אבל המיעוט החילוני ליברלי, זה שרוצה כאן כלכלה משגשגת, חירות והגנה חזקה על הקניין, פועל כיום בכל החזיתות כדי להכניע את הרוב לרצונותיו. הוא מפעיל מחאות, חותם על עצומות, מסרב לעלות על מדים, מגייס את דעת הקהל העולמית, יוצא לרחובות, מכריז על מות הדמוקרטיה, וכו'. בנוסף המיעוט מחזיק עדיין בקלף הג'וקר של הרגע האחרון כך שתמיד יוכל לפסול את כל הרפורמה בהיותה בלתי חוקית בבג"ץ. כל הדרכים הללו אכן יצירתיות מאוד, וגם די מתחכמות. הרי המיעוט עושה את כל הדברים האלה כדי ליצור מנופי לחץ שיעזרו לו לשנות את רוע הגזירה. ונראה שזה הולך לו בסך הכל. יש סיכוי לא רע שהרפורמה תיבלם או תתמתן, ואז המיעוט יצליח לשמור על כוחו ולמנוע מהרוב למשול ולפעול כאן בצורה חופשית.

המיעוט מפספס את הבעיה המהותית יותר

אלא שהמיעוט בישראל, אותו קומץ קטנטן של ציבור חילוני ליברלי, הוא נאיבי ותמים מידי. הוא שרוי באופטימיות עצומה. הוא מאוהב בחזון המדינה לעם היהודי כפי שזו הוקמה. על-ידי אנשי עמל ציוניים, מלח הארץ, חלקם שורדי שואה, שנלחמו ומתו כדי להשאיר לאחריהם מקום מוגן ובטוח לחיות בו. הוא לא הבין שבינתיים המדינה השתנתה, האנשים השתנו, המציאות השתנתה – והכל מקצה לקצה.

אז נגיד שתצליחו למתן את הרפורמה

כשמבינים שהרפורמה המשפטית היא אינה פועל יוצא של ממשלה גחמתית רגעית אלא משנה סדורה שהיא בסך הכל חלק קטנטן ממהלך שלם שעליו חתומים להערכתי כ-75%-85% מהמדינה, אז אי אפשר שלא לראות את המיעוט בישראל כילד אופטימי ונאיבי מידי שתוקע את האצבע בסכר. סתימת פירצה קטנה. נקודתית. חסרת חשיבות אמיתית. המים ממשיכים בינתיים להציף את הנהר. הסכר לא יחזיק באמת. האצבע רק דוחה את הקץ.

לכן, גם אם המיעוט יצליח בתעלולים כאלה ואחרים להשפיע על הרפורמה, מדובר בסך הכל בעיכוב קל. הרוב המוחלט בעם מעוניין גם מעוניין בעוצמה סמכותנית יהודית ובמתן כוח, כבוד וכסף לקומץ אנשים נבחרים שמייצגים אותו ומובילים אותו לאן שלדעתו צריך ללכת. הרוב המוחלט נגד החופש, נגד החירות, נגד הקפטיליזם. הרוב המוחלט רוצה להיות נשלט, ומתעב חשיבה עצמאית.

אז דחיתם בכמה שנים. עוד כנסת, פחות כנסת. פיהוק. הרפורמה המשפטית המלאה ועוד שלל רפורמות משמעותיות יעברו גם יעברו. והמיעוט החילוני הקטנטן ישאר כזה ואף יוסיף ויקטן לאורך השנים. ספק ניצחון קל שבקלים למיעוט, אבל who cares. המיעוט נותר מיעוט.

באופן אישי

כשלעצמי, אני חלק מאותו מיעוט קיצוני ומרוחק, שמרגיש כבר לפחות עשור או שניים שהוא הולך ונהיה זר כאן. הסביבה השתנתה לבלי היכר, התפיסות השתנו, התרבות השתנתה, והמציאות כפי שהכרתי וגדלתי עליה נשמטה מתחת לפני הקרקע. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אף שאני הייתי שמח שהמדינה תהיה ליברלית, חופשית ומשוחררת מכפיה מכל סוג, אני פוקח את עיני היטב ורואה עד כמה דעתי "חשוכה" כאן. עד כמה אני רחוק מממוצע הדעות. שנות אור כמעט. לכן, אין לי באמת מקום כאן. ובניגוד לכל עמיתיי הליברלים היקרים אך התמימים, אני לא יוצא לרחובות. אין בזה שום טעם. תילחמו, תצעקו. גם ככה אתם מיעוט קיצוני, אבל עכשיו אתם כבר נראים מיעוט קיצוני דמנטי. תפקחו את העיניים ותבינו שאתם במיעוט גדול. והאלכסון רק מתרחב.

גם אם נחזיק עוד כמה שנים כאן, אין לנו באמת עתיד במדינה הזאת.