פוסט אורח מאת איתמר.
"מה לעשות, אנחנו לא שווייץ". כך אומרים לעצמם אידיוטים ישראלים כל פעם שהם נדרשים לתת את כספם, רכושם, נפשם, גופם, חירותם וזכויותיהם למען "בטחון המדינה". וכשאנשים כמוני טוענים שלמערכת "הביטחון" אין שום קשר לביטחון, שהיא עושה את ישראל פחות בטוחה, ושהיא מיועדת להנציח מלחמה ומיליטריזם, נאמר לנו שאנחנו קיצוניים, שונאי ישראל, מטורפים, לא מבינים את המציאות, וכו'.
טוב, אז עוד שני פרופסורים מצטרפים למעגל המטומטמים שלא מבינים שישראל היא לא שווייץ ושהצבא צריך עוד כסף, עוד חיילים, ועוד כוח:
בעשור האחרון נטען כאן שוב ושוב שאין קשר בין איומי הביטחון על ישראל לבין ההוצאה הביטחונית, ושמערכת הביטחון, כמו כל מערכת גדולה, עסוקה בעיקר בהגדלת תקציבה וכוחה. את הטיעון הזה אפשר להרחיב כמובן, ולשאול שאלה נוקבת הרבה יותר: האם האינטרסים של מערכת הביטחון גורמים לא רק לבזבוז של עשרות מיליארדים, אלא גם לחסימת כל סיכוי להסדרים מדיניים באזור?
את השאלות האלה הפניתי השבוע לפרופ' אורן ברק מהאוניברסיטה העברית, שבאחרונה פירסם יחד עם פרופ' גבריאל שפר את הספר Israel's Security Networks בהוצאת קיימברידג' יוניברסיטי פרס. שפר וברק טוענים בספרם שאפשר להסביר רבות מהתופעות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בישראל, אם מתמקדים בקיומה המתמשך ובהשפעתה המופלגת של מה שהם מכנים "הרשת הביטחונית". הם טוענים כי מאז הקמתה של ישראל, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אפשר לזהות רשת ביטחונית לא פורמלית אך רבת עוצמה, המורכבת מאנשי ביטחון בשירות פעיל ובדימוס ומשותפיהם בתחומים האזרחיים השונים. רשת ביטחונית זו משפיעה על התרבות, הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והשיח הציבורי בישראל וכן על יחסי החוץ של המדינה. הם חוזרים ומתארים בספר את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית ואת האינטרס החזק של הרשתות הביטחוניות להשאיר אותה כך ולדחוק לשוליים שיקוליים כלכליים, תרבותיים ואזרחיים.
רוצים להיות כמו שווייץ? תתחילו להתנהג כמו שווייץ!