אריזות

שישי צהריים. החברים יבואו בקרוב לעזור לי במלאכת האריזה המתישה, ולכן שלא כהרגלי קפצתי לסופר כדי לקנות אוכל עבור האירוע החשוב. שלא כהרגלי, כי יש לי כלל: אני לא הולכת לסופר בשישי בצהריים. וגם לא לכל סידורים שהם, לצורך העניין. בישראל של 2021, ישנם זמנים שבהם פשוט אי אפשר לעשות דברים מסוימים. כלומר אפשר, אבל זה יעורר חרטה. במדינת ישראל של 2021, כבר מזמן אין מקום לכולם. פיצוץ האוכלוסין שרק הולך ומחמיר גורם לכך שבזמנים שבהם כולם חופשיים, לא מומלץ לעשות פעילויות שמתאימות לזמנים שבהם כולם חופשיים. לצאת בשבתות לחניונים ולפארקים שבטבע, לנסוע לעבודה בטווח שעות מסוים סביב 8 בבוקר, לחזור מהעבודה בטווח שעות מסוים אחר הצהריים. כל שירותי הלקוחות משום מה תמיד עמוסים ומהמיון – שומר נפשו ירחק. בקיצור, לחיות כרגיל זאת בעיה. הבעיה גדולה אף יותר, כי התחושה היא שאותם אנשים שעמדתם כלפי עידוד הילודה בקרב הציבור היהודי היא החיובית ביותר, נראים בשטח כאילו הם שונאים את בני עמם שכל כך חשוב להם שיתרבו. הצפיפות, שהם תורמים לה בהתלהבות רבה כל כך, הופכת חרב פיפיות כשמגיעה שעת המבחן – ההתמודדות עם המספרים העצומים האלה במרחב ההולך ואוזל. הם יהיו הראשונים לחרחר ריב טריטוריות על כל סנטימטר פנוי במרחב הציבורי: בכבישים, בחנויות, ובכל מקום שיש בו תור או משאב משותף.

בישראל של 2021 האווירה במרחב הציבורי נפיצה מאוד. זו אווירה של סיר לחץ, ונראה שחלק נרחב מהציבור עדיין לא החליט: האם הם אוהבים את בני עמם, או שונאים אותם.
כשאני יוצאת מהבית, אני יודעת באיזה מצב מנטלי יצאתי, אך לא יכולה לצפות באיזה מצב אחזור.  הסטטיסטיקה נוטה לטובת פגישה עם החלק היותר עצבני של האוכלוסיה. המרחב כל כך לא ערוך להתמודדות עם העומס, חסר התקדים בעולם המערבי, עד שנוצרת תחרות על המשאבים הציבוריים הבסיסיים ביותר, שמצידה גוררת אלימות ודורסנות באקלים ההולך ומתחמם גם ככה בעקבות הריבוי הלא טבעי הזה – הריבוי האידאולוגי.

ובעוד האווירה השולטת בחוץ היא אווירת ה"לא לצאת פראריירים" – שהרי ידוע שמי שמעז להיות נחמד ומפנה את מקומו בהתנדבות לאחרים – הוא פראייר שיש לרמוס אותו – כשהחלטתי לקפוץ לסופר באותו יום שישי בצהריים, ידעתי שאני לוקחת סיכון. ידעתי שאין כזה דבר באמת "לקפוץ לסופר". אני אתקע, ממגוון סיבות, שכולן מגיעות מאותו מקור – הצפיפות, וחוסר היכולת והנכונות של המדינה והתרבות השלטת להכיל אותה. הם יביאו עוד אנשים, הרבה אנשים לשטח הקטן, ואז, משירגישו שאין להם מספיק מקום – הם פשוט ידחפו. הם יתבעו אותו לעצמם באלימות. עושה רושם שישנו ציבור גדול שפשוט אוהב את הצפיפות כי היא מעניקה לו את ההזדמנות לנקוט באלימות. ובעלי העסקים, כמו הסופרים, למשל, לא יקחו יוזמה וייעלו את השיטה. בגרמניה הקופות עובדות בקצב מהיר כל כך שתור ארוך מסתיים תוך דקות ספורות.
וכך נוצר מצב שפעולות החיים הבסיסיות במקום להיות מהנות הופכות להיות סיוט, ולפעמים גם בלתי אפשריות. ואז צריך להתחיל לייצר תרשימי זרימה בראש של אלטרנטיבות. אסור לעשות סידורים ביום שישי – אז צריך להספיק אותם בזמן אחר. עד שהזמנים האחרים הופכים אף הם לצפופים ופקוקים כי יש כל כך הרבה אנשים כאן; אסור לנסוע לטייל ביום שבת – אז הטריק הוא לצאת מוקדם מאוד – וכך גם לפספס את היום היחיד בשבוע שאפשר לישון עד שעה יותר מאוחרת – ולתפוס ראשונים את חניוני הטבע; או לטייל במסלולי עומק שאליהם רוב הציבור אינו מגיע – אבל גם זה לא ימנע את הפקקים בסוף היום. וככל שהזמן עובר והשיטות משתכללות, כך הצפיפות משיגה אותן; והדרך מכאן עד ליאוש קצרה.

חלקה של המדינה כאן חמור אף יותר; כשהיחסים בין השלטונות לבין התושבים מבוססים על חוסר אמון עמוק ובסיסי – איך אפשר להרגיש נינוחים? המדינה מתייחסת לאזרחיה קודם כל כאל עבריינים פוטנציאליים; לאחר מכן היא דורשת את מיטב כספם בשלל מסים מהיקרים בעולם שנבלעים בחור השחור של חוסר השקיפות, וכידוע כבר – של השחיתות – ולבסוף היא פוטרת את האזרחים כלאחר יד באדישות לגורלם.

‏זו מדינה שמעודדת ילודה בכך שהיא מממנת טיפולי הפריה בהיקף חסר תקדים בעולם – אך היא אינה מצליחה להתמודד עם כמויות האנשים החדשים שזורמים לשטחה דרך הריבוי הלא טבעי הזה.
באותו היום חזרתי מהסופר עם מלאי אנרגיות מדולדל – ושקענו במלאכת האריזה שקידמה אותי צעד אחד קדימה כלפי עזיבת המדינה.

‏תמונה להמחשה מאורהוס,דנמרק – המקום שבו הפוסט נכתב