ביקורת נפוצה למאמרים שלי באתר, ודאי אלו העוסקים במודל ההגירה ההיברדית (או "השקטה"), היא שבסופו של יום, אחרי כל הדיבורים והמאמרים המרגשים – עוד אשאר בארץ. אני אמנם מדבר רבות על הרצון להגר, אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.
עכשיו, אני יכול לבטל את הביקורת הזה בהינף יד, ולהגיד: נו שויין. אבל אני חושב שנכון להידרש לביקורת הזו, להתייחס אליה, ולקלף אותה. צריך להביט פנימה: האם יש בביקורת משהו? האם באמת, אחרי הכל ובסיכומו של דבר, אשאר כאן לנצח?
בואו נתחיל מכמה עובדות
בשנים האחרונות אני בהגירה היברידית. בחישוב ימים גס אני שוהה בין 90 ל-120 יום בממוצע בחו"ל, בכל אחת מהשנים האחרונות (להוציא את שנת הקורונה). יש לי בית קבוע באחת ממדינות ארה"ב, שם חונה רכב. יש לי גם עובד מקומי ומספר מכרים שמסייעים ככל הנדרש בטיפול ובתחזוקת הבית והרכב בהעדרי. אני מגיע לביקור בבית כמעט בכל גיחה לארה"ב, גם אם זה ליומיים שלושה בבית. שאר הזמן אני במלונות. יש לי חשבונות בנק מקומיים פרטיים ועסקיים, חברות בבעלותי, כרטיס אשראי וכו'.
אני לא טס רק לארה"ב אלא שוהה לפחות כמה שבועות גם במקומות נוספים, בעיקר באירופה. אם כי, בשנים האחרונות הביקורים באירופה יותר מוקדשים לפלז'ר ופחות לביזנס. עדיין, יש לי פעילות עסקית מסוימת גם באירופה, הכוללת גם חשבונות בנק פרטיים ועסקיים וחברות מקומיות.
כשאני נמצא בבית בארה"ב אני לגמרי מקומי. אני 100% מקומי. זה אומר שאני מתנהל כמו אדם רגיל שחי בארה"ב. לדוגמה, אני מרבית הזמן נמצא בערבים בבית, מסיים את יום העבודה, חוזר הביתה מכין לי ארוחת ערב נחמדה ורואה טלויזיה. ישן בשעה מוקדמת. אין לי תכניות ובילויים כמעט כל ערב ואפילו לפעמים יש ימים שבגלל חורים בלו"ז אני נשאר יום שלם בבית בפיג'מה. כשכבר יש לי תכניות, אני אצא מהבית עם הרכב, אגיע לפגישה או למסעדה או כל דבר אחר, ואחזור הביתה בערב עם הרכב מוקדם ככל האפשר. הכל בצורה מאוד טיפוסית למי שחי באיזור. בקיצור – מכל הבחינות, כשאני בבית בארה"ב, אני מקומי לכל דבר ועניין.
כשאני בשאר ארה"ב או באירופה, אני אמנם חי במלונות, אבל מתנהג בצורה די דומה, ככל הניתן כמקומי. זה אומר שיש לי לו"ז די משוחרר ולא ממש מוקפד ומדוקדק. אני חוזר למלון בשעות מוקדמות, יוצא להליכה, ארוחת ערב מוקדמת וחוזר לעבוד או לראות טלויזיה בחדר. כמעט ולא מטייל או מבלה, אלא די חי את השגרה.
אז במובנים רבים, ואני חושב שאין על זה מחלוקת, אני די השתקעתי בחו"ל, ודאי בכל הנוגע לבית בארה"ב. הכל די מוכן להשתקעות מוחלטת ומלאה. גם ההתנהלות שלי בשאר החו"ל די נראית כמו אחד שחי שם ולא אחד שבא לכמה ימים של חופש.
אז למה עוד לא עברת?
קודם כל נתחיל בזה, שלפעמים בחיים יש אילוצים. אנחנו לא חיים בריק, ואני יכול עד מחר להגיד לעצמי קח את הרגליים לך ואל תחזור, אבל המציאות חזקה מזה. יש הורים, יש צרכים, יש בעיות רפואיות, יש אילוצים כאלה ואחרים, ואי אפשר פשוט לקום וללכת ולזרוק הכל לפח. זה לא אפשרי. כלומר, הכל אפשרי, אם רוצים באמת, אבל האם באמת יעלה על הדעת להשאיר פה זוג מבוגרים שתלויים בי וזקוקים לעזרה? וכל זאת למה? הרי יש לי את ההגירה ההיברידית שלי. זה נותן תחושת ניתוק לפחות לשליש מהשנה.
עכשיו, למי שכבר עשה את הצעד והיגר, ומסתכל מהצד, ברור מדוע זה נראה כאילו אני בבחינת "תחזיקו אותי", אחד שרק מדבר על הגירה אבל לא מוכן אף פעם לעשות את הצעד. אבל אז, איך תסבירו את ההשתקעות דה-פקטו בארה"ב? איך תסבירו למה אני כשליש מהשנה בחו"ל? איך תסבירו את ההתנהלות היום-יומית שלי בחו"ל, לא כתייר, אלא הרבה יותר כמקומי?
עכשיו, להגיד לכם מה יהיה בעוד X שנים אני לא יכול להתחייב. אני לא מתיימר להיות נביא ולדעת מה יוליד יום. אני יודע מה הרצון שלי היום – והוא כל כך חד משמעי שאני מאמין שהוא לא צפוי להשתנות (אם כבר, הוא רק הולך וגובר). אני מת לעוף מפה. כבר מייחל ומתחנן לרגע שיבשילו התנאים. אני מרגיש זר בישראל. אני לא מרגיש שלם פה. אם יש דבר שאני מחכה לו זו העזיבה הזאת. האם זה יקרה או לא? הזמן יגיד. אבל אם הייתי צריך להמר? יום אחד אצא מסטטוס המהגר ההיברידי ואהפוך למהגר מלא. זו רק שאלה של זמן.
סיכום מסקנות שנובעות מהתגובות למאמר הזה והקודם של ׳הנוסע המתמיד׳, שגם מחוזקות מאמירות מפורשות בתגובות של ׳תמיר׳ ושל ׳הישראלי הנודד׳: 1. ככל שאתם צעירים יותר ועם פחות קשרים או שורשים בישראל, כך יהיה לכם קל יותר להגר, וקל יותר להתמודד עם בעיות משפחתיות שעלולות לצוץ בעתיד. אני מציע לא להגיד ״בואו ניתן צ׳אנס עוד כמה שנים בישראל ואז נראה מה קורה״. 2. כל מי שטיפה פחות צעיר ו/או כבר עם אילוצים כמו הורים שבריאותם רופפת: בהחלט צריך להקצות תקציב שיספיק לביקורים רבים יותר בישראל (ואולי למצוא פתרון מחוץ לקופסא). צובט בלב להסתפק בשיחות-ועידה (וידאו בוואטסאפ, פייסטיים, זום, גוגל מיט, וכו׳)… Read more »
סך הכל אתה עושה לימונדה מהמצב, לא מבין מה כל הביקורת על זה שהוא לא משאיר את ההורים לבד.
בסוף זה אינדיבידואלי, יש כאלה שההורים חשובים להם מאוד ומוכנים להקריב בשבילם. כנראה שהם היו ועדיין הורים טובים והוא אוהב אותם.
סיכוי לא רע שיש על האתר מתקפת בוטים/טרולים. מישהו בלחץ מהמאמרים שלי לאחרונה.
רק כדי לסבר את האוזן
לאחת התגובות פה מאלו שמבקרות את המאמר הגיעו 9 (!) לייקים בפרק זמן של 5 דקות, ומאז עברו כמעט שלוש שעות וכמות הלייקים נותרה 9.
נראה שיש פה איזה טרול אובססיבי שהיה לו התקף 5 דקות ונרגע.
ספק בוטים, פשוט לאנשים קשה לקבל את מה שאתה מוכר. בכל מקרה, למי אכפת? שמח שאתה שמח, והאילוצים שלך וזה לא עניין אף אחד. העיקר שטוב לך ותמשיך לכתוב מאמרים יפים ומהנים עבורנו. אנחנו אנשים שנדיר למצוא בישראל ואין ממש סיבה לריב
אני לא רוצה לפגוע, אבל אתה לא חושב שזה קצת מכאיב להורים שלך שרואים כמה שאתה משתוקק לעבור אבל נשאר רק בגללם? לי זה היה עושה ממש רע אם הילדים שלי היו מקריבים את החיים שלהם ואת הסיכוי לברוח מכאן רק בגלל שהם דואגים מה יהיה איתי. מבחינתי האישית, אין עינוי גדול יותר להורה מלדעת שהוא זה שמונע חיים טובים יותר מהילדים שלו.
אלא אם ההורים שלך שניהם נרקיסיסטים שחושבים שהעולם קיים בשביל לשרת אותם, ואז אולי אתה סובל מתסמונת האישה המוכה, אבל זה כבר משהו שאתה צריך לברר בינך לבין עצמך…
אכן, לא נותר אלא להסיק שהוריי נרקסיסטים.
יש מצב שהכותב מתמודד עם דיסוננס קוגניטיבי והכתיבה שלו היא פשוט cope ריגשי שהוא מתמודד איתו ע"י תקיפת אנשים עם דיעה שונה משלו? זה קצת מצחיק לאור העובדה שהוא זה שלא מצליח לצאת מישראל אבל עדיין מנסה להרגיש עליונות על הישראלים שנשארו פה. זה כמו הסרטנים בדלי, רק שהוא יושב בתחתית וכל החרא זורם עליו אבל הוא יותר טוב כי "אני כבר היגרתי רעיונית/היברידית/לטנטית/דידקטית/פרטיקולרית!"
יש מצב
1. אם אתה מבלה 120 יום בשנה בחו"ל ויש לך דירה וחשבונות בנק שם אז באמת ביצעת הגירה חלקית.
2. אני מניח שיש נסיעות שהן גם של שבועיים-שלושה, אם ההורים יכולים להסתדר שבועיים-שלושה בלעדיך אז למה לא לעבור לארה"ב/אירופה ולבוא לבקר אותם בישראל פעם בחודש נניח? מה כבר ההבדל הגדול? להורים שלך זה משנה איפה אתה משלם מיסים?
אם תעבור לאירופה תוכל לקפוץ לבקר אותם אפילו כל שבועיים.
3. ההורים יכולים בהחלט לחיות גם עוד 10-20 שנה (מאחל להם חיים ארוכים), האם באמת תהגר לאנשהו בגיל 70 כשיש לך אשה, ילדים ונכדים בישראל?
מקפיד לעשות סופ״שים בארץ. יש מטפלת והכל, אבל זה לא מספיק. ההורים צריכים גם להיות איתנו ועם הנכדות, זה לא מספיק כשזה מרחוק.
אתה צודק ולכן ההגירה ההיברידית שלי היא פיתרון ביניים. כרגע זה הכי טוב שהצלחתי למצוא בלי לנתק לגמרי. כמה שנים עוד? מה יהיה בעוד 10-20 שנה? אין לי תשובות.
טוב, עסק ביש.
שמח שמצאת לך פתרון חלקי לסוגיה, מניח שזה ממש לא קל לחיות במדינה שאתה כ"כ מתעב.
אני אגב לא מתעב את ישראל, עזבתי פשוט כי אני חילוני אתאיסט ואני רוצה חיים טובים יותר עבור הילדים החילונים שלי.
במאבק בין טובת הילדים שלי וטובתה של אימי (אבא שלי נפטר) היה ברור לי שהילדים לוקחים, אין דבר שיותר חשוב לי מהילדים.
גם לי
אבל זה בדיוק המאמר – זה לא אפס או אחד
אפשר גם וגם
אפשר היברידי
זאת בדיוק הטענה שלי.
מה אם בית זקנים? זקנים סיעודיים ותלותיים הם תופעה מוכרת, ובטח יש כבר פתרונות למצב כמו שלהם. האם הם איזשהו מקרה חריג? אולי אפשר למנות להם איזה "משגיח" שהוא יותר מפיליפיני מבחינת היכולות לעזור. מישהו במשרה חלקית שאמור לעקוב אחרי מצבם. אני לא מתמצא בבעיות של זקנים סיעודיים, למרות שהיתה לי סבתא כזו למשך תקופה, והעוזרת הפיליפינית שלה די פתרה את בעיית התלותיות שלה. אני מאמין גם שפיליפיני יודע לקרוא לאמבולנס או לקרוא למונית בשביל להביא את הזקן לקופת חולים. אני מניח ששקלת אפשרויות מאין אלו ואף יותר. אשמח ואודה לך אם תשתף איפה יש קושי שאין לו פתרון קיים,… Read more »
גרים בדיור מוגן.
יש מטפלת. היא בסדר גמור ומסייעת המון.
אבל זה לא מספיק.
צריך גם קשר רגשי. צריך לראות את הנכדות. צריך להיות ביחד ולא מספיק מרחוק.
ויש גם בעיות רפואיות שמצריכות עזרה וסיוע. לפעמים אשפוזים כאלה ואחרים, לפעמים שלל בדיקות שצריך לקחת. בקיצור, זה לא פשוט.
כלומר, אם אתה מטיס את הילדות/נכדות כמה פעמים לארץ בשנה,
נגיד פעם בחודשיים, ואתה ואשתך פעם ברבעון נגיד,
ופותר את עניין הבעיות הרפואיות שמצריכות איזשהו מעקב שלך,
נראה שהגירה על מלא עוד יכולה להתקיים.
אבל את העצות האלה אני משיא על בסיס מידע חלקי למדי 🙂
עושה רושם שבסך הכול
מדובר בלהטיס כמה מזוודות של בגדים וציוד נוסף,
לא להשכיר או למכור את מגוריך בארץ בערך איזה חצי שנה-שנה לתקופת בדיקה,
ויאללה אמריקה… ובמצב הרע אפשר גם לחזור.
הנוסע המתמיד, סגנון החיים שלך נשמע הרבה יותר טוב ממהגרים רבים שהגירו לצמיתות וחיים מהיד לפה, או לפחות מנסים לסגור את החודש. לצערי רוב מהגרי העבודה שאני רואה כאן בלונדון, הגיעו מסיבות כלכליות, ולא ערכיות. כלומר, עבודת הכפיים כאן מכניסה יותר בלונדון מאשר בפקיסטן לדוגמא. החיים שאתה מצייר, טובים למדיי, אתה מבלה את זמנך, עם כל התיעוב שלי לישראל, במדינה מודרנית יחסית, עובד בארה"ב ומטייל באירופה, שכסף אינו מגבלה משמעותית. נראה לי חלום בהתגשמותו להרבה אנשים. כך, שגם אם אני מהמצדדים בצעד דרסטי לעזוב הכל ולהגר כפי שעשיתי, אני מבין שלאנשים מסויימים הגירה הדרגתית מתאימה, ולכן אני לא מבין על… Read more »
תודה נודד,
ראה תשובותיי לתגובות לעיל.
מכל מקום ברור שלא צריך דין וחשבון לאף אחד, אבל אם אני מציע תפיסת הגירה שונה יחסית והיא מעוררת הרבה התנגדויות מן הראוי שאתמודד איתן כדי להסביר למה תפיסת ההגירה הזאת עדיין בעינה עומדת.
cope harder
get a room already you two! for crying out loud
u know ur parents can move as well right
if they refuse it is their problem
i simply disregard ppl that insist on degrading the quality of my life. just erase them. why would they wish ur life worst?
are they so evil? so why bother for them?
הם אפילו מעודדים אותי לעזוב (בבחינת "תציל את עצמך"). אבל זה לא ריאלי. אף אחד לא היה משאיר בארץ הורים עם בעיות בריאותיות (שלא יכולים לטוס לשום מקום…)
Regarding your (Dave’s) point-of-view: “why bother for them”
Personally, I can’t comprehend that. But I admit there are many people who would feel like that, and perhaps it would be considered normal.
Different people have a different bond and therefore different feelings towards their parents. It doesn’t matter that the parents “give you permission” to fly away.
מבוגרים שתלויים בי וזקוקים לעזרה
u r supposed to live ur own life and they are supposed to live theirs and it is their responsibility to make sure they are ok not yours