ביקורת נפוצה למאמרים שלי באתר, ודאי אלו העוסקים במודל ההגירה ההיברדית (או "השקטה"), היא שבסופו של יום, אחרי כל הדיבורים והמאמרים המרגשים – עוד אשאר בארץ. אני אמנם מדבר רבות על הרצון להגר, אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.

עכשיו, אני יכול לבטל את הביקורת הזה בהינף יד, ולהגיד: נו שויין. אבל אני חושב שנכון להידרש לביקורת הזו, להתייחס אליה, ולקלף אותה. צריך להביט פנימה: האם יש בביקורת משהו? האם באמת, אחרי הכל ובסיכומו של דבר, אשאר כאן לנצח?

בואו נתחיל מכמה עובדות

בשנים האחרונות אני בהגירה היברידית. בחישוב ימים גס אני שוהה בין 90 ל-120 יום בממוצע בחו"ל, בכל אחת מהשנים האחרונות (להוציא את שנת הקורונה). יש לי בית קבוע באחת ממדינות ארה"ב, שם חונה רכב. יש לי גם עובד מקומי ומספר מכרים שמסייעים ככל הנדרש בטיפול ובתחזוקת הבית והרכב בהעדרי. אני מגיע לביקור בבית כמעט בכל גיחה לארה"ב, גם אם זה ליומיים שלושה בבית. שאר הזמן אני במלונות. יש לי חשבונות בנק מקומיים פרטיים ועסקיים, חברות בבעלותי, כרטיס אשראי וכו'.

אני לא טס רק לארה"ב אלא שוהה לפחות כמה שבועות גם במקומות נוספים, בעיקר באירופה. אם כי, בשנים האחרונות הביקורים באירופה יותר מוקדשים לפלז'ר ופחות לביזנס. עדיין, יש לי פעילות עסקית מסוימת גם באירופה, הכוללת גם חשבונות בנק פרטיים ועסקיים וחברות מקומיות.

כשאני נמצא בבית בארה"ב אני לגמרי מקומי. אני 100% מקומי. זה אומר שאני מתנהל כמו אדם רגיל שחי בארה"ב. לדוגמה, אני מרבית הזמן נמצא בערבים בבית, מסיים את יום העבודה, חוזר הביתה מכין לי ארוחת ערב נחמדה ורואה טלויזיה. ישן בשעה מוקדמת. אין לי תכניות ובילויים כמעט כל ערב ואפילו לפעמים יש ימים שבגלל חורים בלו"ז אני נשאר יום שלם בבית בפיג'מה. כשכבר יש לי תכניות, אני אצא מהבית עם הרכב, אגיע לפגישה או למסעדה או כל דבר אחר, ואחזור הביתה בערב עם הרכב מוקדם ככל האפשר. הכל בצורה מאוד טיפוסית למי שחי באיזור. בקיצור – מכל הבחינות, כשאני בבית בארה"ב, אני מקומי לכל דבר ועניין.

כשאני בשאר ארה"ב או באירופה, אני אמנם חי במלונות, אבל מתנהג בצורה די דומה, ככל הניתן כמקומי. זה אומר שיש לי לו"ז די משוחרר ולא ממש מוקפד ומדוקדק. אני חוזר למלון בשעות מוקדמות, יוצא להליכה, ארוחת ערב מוקדמת וחוזר לעבוד או לראות טלויזיה בחדר. כמעט ולא מטייל או מבלה, אלא די חי את השגרה.

אז במובנים רבים, ואני חושב שאין על זה מחלוקת, אני די השתקעתי בחו"ל, ודאי בכל הנוגע לבית בארה"ב. הכל די מוכן להשתקעות מוחלטת ומלאה. גם ההתנהלות שלי בשאר החו"ל די נראית כמו אחד שחי שם ולא אחד שבא לכמה ימים של חופש.

אז למה עוד לא עברת?

קודם כל נתחיל בזה, שלפעמים בחיים יש אילוצים. אנחנו לא חיים בריק, ואני יכול עד מחר להגיד לעצמי קח את הרגליים לך ואל תחזור, אבל המציאות חזקה מזה. יש הורים, יש צרכים, יש בעיות רפואיות, יש אילוצים כאלה ואחרים, ואי אפשר פשוט לקום וללכת ולזרוק הכל לפח. זה לא אפשרי. כלומר, הכל אפשרי, אם רוצים באמת, אבל האם באמת יעלה על הדעת להשאיר פה זוג מבוגרים שתלויים בי וזקוקים לעזרה? וכל זאת למה? הרי יש לי את ההגירה ההיברידית שלי. זה נותן תחושת ניתוק לפחות לשליש מהשנה.

עכשיו, למי שכבר עשה את הצעד והיגר, ומסתכל מהצד, ברור מדוע זה נראה כאילו אני בבחינת "תחזיקו אותי", אחד שרק מדבר על הגירה אבל לא מוכן אף פעם לעשות את הצעד. אבל אז, איך תסבירו את ההשתקעות דה-פקטו בארה"ב? איך תסבירו למה אני כשליש מהשנה בחו"ל? איך תסבירו את ההתנהלות היום-יומית שלי בחו"ל, לא כתייר, אלא הרבה יותר כמקומי?

עכשיו, להגיד לכם מה יהיה בעוד X שנים אני לא יכול להתחייב. אני לא מתיימר להיות נביא ולדעת מה יוליד יום. אני יודע מה הרצון שלי היום – והוא כל כך חד משמעי שאני מאמין שהוא לא צפוי להשתנות (אם כבר, הוא רק הולך וגובר). אני מת לעוף מפה. כבר מייחל ומתחנן לרגע שיבשילו התנאים. אני מרגיש זר בישראל. אני לא מרגיש שלם פה. אם יש דבר שאני מחכה לו זו העזיבה הזאת. האם זה יקרה או לא? הזמן יגיד. אבל אם הייתי צריך להמר? יום אחד אצא מסטטוס המהגר ההיברידי ואהפוך למהגר מלא. זו רק שאלה של זמן.