על מנהגי אבלות

על מנהגי אבלות בכפר דייגים

אז הלכתי לניחום אבלים כמנהג עדות הקתולים. זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי.

ביקשתי ממישהו שעובד איתי, שייתן לי רקע כללי. מעולם לא השתתפתי בלוויה נוצרית, אמרתי לו – שלא לומר קתולית. ספר לי מה קורה, מה עושים. הוא מאוד עזר – אלוהים יודעת מה היה קורה לולא – אבל הוא לא יכול היה לדעת שאני בא ממקום כל כך שונה, היו דברים שהוא פשוט לא חשב שצריך לומר.

נתחיל ממה שידעתי: ניחום האבלים מתרחש בבית הלוויות, אין ביקורי בית. שעות הביקור בבית הלוויות (זה נקרא ("Visitation") מתפרסמות באתר, האתר מקושר בפייסבוק – אנשים פה משתמשים בפייסבוק כלוח מודעות מוניציפלי.

חשבתי שאצטרך להתלבש. אמנם לפאב, אנשים הולכים בבגדי העבודה שלהם, אבל בארוחה רשמית של מקום העבודה ראיתי גברים בחליפה ועניבה, נשים בשמלת ערב – אז הנחתי שלבוש מכבד הוא חלק מהעניין. הנחתי שקהילה קתולית ושמרנית באופייה, תהיה שמרנית גם בקוד הלבוש בנוגע לאירועי "מעגל החיים".

לבשתי מכנסיים מחוייטים, חולצת כפתורים מושקעת ונעלי ערב.

לא יכולתי לטעות יותר מזה (חוץ מחליפה ועניבה – מזל שוויתרתי עליהם). המכנסיים הכי רשמיים היו ג'ינס, ראיתי גם כפכפים ומכנסיים קצרים (קיץ עכשיו, לא?). אבל אף אחד לא נעץ בי מבטים – למרות שהייתי מאוד יוצא דופן, בכל זאת יש פה איזו רגישות ונימוס שאני מעריך. מצד שני אף אחד גם לא טרח לדבר אנגלית תקנית – מה שעושים בדרך כלל כשאני נמצא כמטחווי שמיעה – כולם דיברו "Newfie" – הדיאלקט המקומי שגם קנדים אחרים, לעיתים מוצאים כמעט בלתי ניתן להבנה.

נכנסתי – אין שלט בחוץ שמציין לכבוד מי הטקס ("Obituary" – למדתי כל מיני מילים חדשות). הקישור בפייסבוק הוביל למקום שהוא חלק מרשת בתי לוויות, שמיוצגת גם בכפר הסמוך. קיוויתי מאוד-מאוד שלא יתברר לי בכניסה, כשכולם מסתכלים לראות מי נכנס – (כמו ביום שישי בבית הכנסת ב- "בואי בשלום") – שאני לא במקום הנכון. לרווחתי ראיתי מיד כמה אנשים שאני מכיר מהעבודה. אוקיי, לפחות בזה לא התפדחתי, חוץ מאשר בלבוש אבל לא עשו לי חיים קשים כאמור.

מה מביאים?

אפשר להביא פרחים, אבל אני לא יודע איך. סתם מביאים אותם? נותנים אותם בכניסה למישהו? שולחים אותם מראש? את זה לא ידעתי שצריך לשאול. מקום העבודה שלח פרחים, בנוסף נאמר לי שאפשר להביא תרומה כספית שתועבר על ידי המשפחה למטרות צדקה, למשהו שנחשב בעיניהם ראוי. חשבתי שזה מה שאעשה, אבל לא יצא לי – פשוט שכחתי.

מזל שלא הבאתי, ועל הדרך למדתי על שגיאה גסה שנפלתי בה בעבר – בלי לדעת.

באחד החדרים בבית הלוויות יש תיבה עם חריץ, מעין קלפי למעטפות. את המעטפה צריך להכניס לתיבה בלי סימן מזהה. אף אחד לא אמור לדעת ממי הכסף. איש כנדבת ליבו, לא יודעים מי נתן מה.

קרה לי בעבר שלא יכולתי להגיע ללוויה, ושאלתי את המשפחה למי אוכל לתרום, לזכר יקירם. הם שמחו ואמרו לי – עמותה שפועלת למען טיפול רפואי באיזורי מלחמה. תרמתי והעברתי להם את האישור על התרומה, אבל לא קיבלתי שום תגובה מהם ולא ידעתי למה – רק שמשהו כנראה לא היה בסדר. לא שאלתי, היום הבנתי שזו היתה פשוט טעות.

זהו, נכנסתי לחדר בו היו קרובים וידידים. בחדר פנימי יותר שוכבת הגופה – חנוטה, ארון פתוח. על הקונספט הזה של ארון פתוח ומבט אחרון בנפטר, הסבירו לי מראש וטוב שכך היה – המחלה לא עברה עליו בלי סימנים, למרות שבית הלוויות עשה עבודה יסודית ככל האפשר בטשטוש הדברים. כמובן לקחו אותי לראות אותו.

העיניים היו עצומות. הוא היה לבוש ביגוד שאהב. על הידיים היתה מחרוזת תפילה קתולית. ליד הארון חולצות ספורט של הקבוצה האהובה על הנפטר, וכן חולצות שלו-עצמו מתקופה בה היה ספורטאי פעיל, וכמה מזכרות אופייניות שלו. כל הקונספט הזה היה לי חדש מאוד, אומר זאת כך.

בהגעה ובפרידה מהמשפחה לא רק לוחצים ידיים אלא גם מתחבקים – פעם ראשונה שזה קרה לי כאן, בארץ שבה מחוות גופניות עשויות להיחשב להטרדה.

מה קורה אחר כך?

טקס הלוויה עצמו הוא מאוד פרטי. לא מקובל להזמין חברים קרובים, או אפילו קרובי משפחה – אלא אם כן הם קרובים מאוד. הטקס מתחיל במיסה בכנסייה וממשיך משם ישר לבית הקברות הצמוד לכנסייה. אולי אפשר למצוא היגיון מסוים בלמקם את מוחשיות סוף החיים, באופן שהוא נצפה כל כך ממקום שאליו היו הולכים כל שבוע.

זהו. אני חושב שלאֵבֶל יש גרסאות רבות. נדמה לי שהוא חלק מהחוויה האנושית שעדיין ממתין לעיבוד נכון של החוויה. כתבו על זה במוסף "הארץ" האחרון.

לפעמים אנחנו משווים אבל לדיכאון, כאילו זהו מצב ללא מוצא. לדעתי זה לא נכון לנהוג כך. אֵבֶל איננו בעיה שצריך לפתור, הוא פשוט נמצא שם וצריך לקבל אותו.