ישראל השלישית

התגובות למאמר שפורסם כאן היום, מעניקות הזדמנות מצוינת לדייק בזיהוי הבעיה שהתבטאה באופן ההצבעה בבחירות בישראל. היו פה תגובות שפשוט שמחתי לקרוא, לא כי זה נחמד לקרוא – זה מהפך קרביים, אלא כי זה מאפשר זיהוי. אני מרגיש קצת כמו פתולוג שמאבחן מחלה קשה, וחש מעין שמחה מקצועית על כך שפיצח בעיה. עד כדי כך.

איפה פה העניין, באמת?

הבעיה היא הסתירה המהותית בין העיקרון המכונן של הציביליזציה המערבית המודרנית, לבין המסרים שבשמם נבחרו בני אדם לייצוג במוסד המחוקקים הישראלי, מתוך כוונה מפורשת ליישם אותם בזרוע המבצעת. מילים קצת גדולות? תיכף נהיה יותר פשוטים.

שיוויון בין בני אדם הוא הבסיס של הציביליזציה המערבית.

אה – ברור, יש פרשנויות מגוונות על העיקרון הזה. יש שיאמרו "שיוויון משמעו שכר שווה", ולעומתם יש שיאמרו להד"ם, שיוויון משמעו שיוויון בהזדמנויות הכלכליות ובאפשרויות היזמות, ועוד אי הסכמות ו- וויכוחים קשים, והדברים ידועים.

אלא שאיש לא יעז לומר בגלוי, א-פריורי, כי אין שיוויון בערכו של אדם באשר הוא אדם, בזכותו לביטוי עצמי ולחיפוש אחר אושר, בגלל דבר-מה שקשור למוצאו, מינו, צבע עורו או העדפותיו המיניות. "לא יעז" גם אם בסתר ליבו איננו מאמין בעיקרון השיוויון, מכיוון שמדובר כאמור, באבן הראשה של הציביליזציה. זה עומד בסתירה להצהרת זכויות האדם של האו"ם ("ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם"). כפירה בעיקרון שיוויון ערך האדם, יש בה משום שבירת טאבו בחברה ליברלית מודרנית.

עכשיו פוליטיקה: נכון לומר שפוליטיקה איננה מתנהלת רק במישור בו קיימת הסכמה בין אנשים, אלא לעיתים – ואולי דווקא תמיד, במקום שבו יש מאבק, או אי הסכמות על עקרונות מרכזיים. אם יש הסכמה על משהו, אז אין לגביו פוליטיקה אלא פשוט מבצעים.

אבל המשחק מתנהל לפי כללים מסויימים. כמובן, גם עליהם יש ויכוח! אלא ש, כפי שהזכרתי קודם, עיקרון השיוויון הוא עיקרון שאף אחד לא העז לכפור בו בגלוי, בישראל. עד לאחרונה.

אין ואי אפשר למצוא פשרה ברוח טובה, בין מערכת הכללים וההסכמות שעיצבה את האנושות בשבעים וכמה השנים האחרונות, לבין מה שהתחולל בישראל בעשרים וארבע השעות האחרונות.

אותה מערכת הסכמות איננה פרק בנימוסים והליכות. לא מדובר בשאלה "מאיזה קצה מתחילים לאכול את הביצה". התרבות שהביאה את המין האנושי לטוס בין יבשות, למצוא מרפא למחלות, להאכיל ולהלביש ולשכן בני אדם, להאריך את משך החיים וגם את איכותם היא התרבות שעומדת על כך שייצוג בני אדם – לפחות הייצוג שלהם, יהיה שווה. זה אינהרנטי, זה לא איזה מאפיין שולי שאפשר גם בלעדיו. בין אלה לבין הממשלה הבאה של ישראל אין קו מקשר אלא יש עימות.

ונכון: הכפירה בעקרונות הקידמה מכרסמת את עמוד השידרה של המודרנה, לא מאתמול. המחשבה הפוסט מודרנית, הכפירה בערכים באשר הם, הריקבון המתפשט במחלקות למדעי החברה ובמגמות הומניסטיות באוניברסיטאות, אותו ריקבון שבוגד בעקרונות עליהם מבוססת האוניברסיטה – אוניברסליזם, אמפיריציזם, תפקידן של ראיות – כל אלה הם רק חלק קטן ולא מייצג של המחלה הממארת.

אבל מול כל אלה, האתוס המכונן שניצח את הבחירות, כופר בעיקרון הקידמה באופן שאיננו מאפשר גם אפולוגטיקה. כי זה פחות משנה מי שונא את מי יותר. אנשים הם אנשים, ואני לא קונה את זה שמה שקובע זה "איפה יש יותר נחמדים" או "מי שונא את מי יותר". אלה הבלים, זה קצף על הגלים שמסווה את זרמי העומק. מי שכתב את הדברים הבאים: "היהדות והציונות הדתית היא האויב הכי גדול של המדינה הליברלית", איננו פרשן חילוני על יהדות וציונות ליברלית אלא ראש ישיבת הסדר, ממבשריה של ההגמוניה החדשה. אני לא ממשיך להביא מובאות כי זה יהיה מתיש, וגם עצוב מאוד.

תוצאות הבחירות האחרונות לא יאפשרו קיום חברה ליברלית מודרנית. המנצחים אומרים כי אינם מעוניינים לקיים חברה ליברלית מודרנית. ולכן מי שאומר לי "לא טוב לך – תישאר בחו"ל" – צודק פשוטו כמשמעו.