ספורט זה דבר חשוב בגרמניה. גם מבחינה חינוכית (מתחילים בחשיבות פעילות כבר במעון), גם מבחינה מנטלית (ספורט זה לחזק את עצמנו ואת החברה), וגם מבחינת, וול, ניצחון. אולי עכשיו כבר כדאי לקרוא לזה וונאביז ניצחון.
בגרמניה כל ספורט הוא טירוף בפני עצמו, כולל מירוצי פורמולה-1 וספורט חורף. כמובן שכדורגל הוא פסיכיות לאומית והבונדסליגה נחשבת לאחת מהליגות הטובות בעולם, אבל גם משחקי כדור אחרים תופסים מקום מכובד לא פחות – כמו, למשל, כדוריד וכדורעף. כשמדובר באליפויות עולם ואירופה תראו הרבה מקומות עם צפייה ציבורית, במשחקי כדורגל כולם יושבים בפאב, שותים ומעודדים – מילדים קטנים ועד לאנשים מבוגרים. באחד המשחקים של הרטה ברלין (כדורגל), כשישבנו בפאב בכיף, הצטרפו אלינו שתי נשים מבוגרות (75 ו-80. שאלתי), והורידו כוסות בירה אחת אחרי השניה, כשאני עודני בשלוק הראשון של הבירה הראשונה (והיחידה) שלי.
אתמול, יום שישי 25.01.19, התקיים חצי הגמר בכדוריד, בו גרמניה התחרתה מול נורבגיה. ספוילר: גרמניה הפסידה. כולם היו בהתלהבות-על מזה שיש סיכוי לגרמניה להיות אלופת העולם, והנה, הגיע מבחן המציאות, וכל המעודדים הצמודים הבינו שלגרמניה יש בעיה, והיא גדולה יותר מהשחקנים, מהמאמנים ומהתקציב. הבעיה היא המנטליות.
(בוידאו: סיכום קצרצר של המשחק אתמול – הגרמנים בלבן והנורבגים באדום).
במשך שנים רבות, גרמניה הייתה מודל לחיקוי בתחום הספורט, אין עוררין. אבל בשנים האחרונות נראה כאילו הם נשארו מאחור בכל מה שמדובר בשיטות משחק, ובעיקר כשמדובר במשחקי כדור. הדוגמאות הכי טובות (וגם עדכניות) הן כדורגל וכדוריד. שלומי ארבייטמן מתאר את המנטליות הזו בצורה הכי טובה: "פאס, פאס טו ווין. הגול כבר יבוא מעצמו…" אז זהו, שלא.
(בוידאו: סיכום קצרצר עם טעם של פעם משלומי ארבייטמן על המנטליות הגרמנית)
הגרמנים הם מוסרים מופלאים, עם יכולות בשמיים. השחקנים לרוב בכושר מעולה ורצים כמו מטורפים. אבל בעולם המודרני זה לא מספיק, כי רוב המדינות עברו הלאה, למשחק התקפה מהיר ואגרסיבי יותר. זה מוציא מהדעת שהמאמנים לא רואים את זה. יש אפשרות תקיפה? תתקפו פור גוד סייק! תכניסו שער! אפשר למות בדרך. (עדכון: בקרב על המקום השלישי הגרמנים הצליחו לפספס שער מכריע על חודה של שניה, כי הם שוב ארגנו התקפה "עד שכולם יסתדרו במבנה", במקום לצאת במתפרצת. חצי שניה אחרי זה שחקן צרפתי חטף את הכדור ורץ לשער הגרמני, וצרפת זכתה במקום השלישי. פשוט מכעיס!)
אנחנו חיים בעולם האמיתי, אומר הנשיא ווקן, מערכת הערכים המוסרית שלנו עובדת רק אם כולם משחקים לפי אותם כללים. זה משפט נכון לכל כך הרבה דברים, ובין היתר לספורט. אם כולם מתקדמים, גם אתם צריכים להדביק את הפער. ולא, להישאר עם אותו מאמן (במקרה של יוגי לב, למשל) ואותה השיטה למשך שנים על גבי שנים זה לא לעניין. זה גם לא לעניין להכניס מאמן חדש (מאמן הכדוריד, כריסטיאן פרוקופ, הוא רק שנתיים בתפקיד) והוא צריך/רוצה לעבוד בשיטה הישנה… נו, באמת.
(בוידאו: הנשיא ווקן מעדכן את התקשורת, "הבית הלבן").
בסופו של דבר, הגרמנים צריכים לשנות גישה וצורת חשיבה באופן כללי אם הם מעוניינים להמשיך ולככב בספורט. מדינה שמשקיעה משאבים כל כך עצומים בתחומים השונים של הספורט לא יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור.
זו היתה אליפות העולם בכדוריד 🙂
גם אני לא מבין או מתעניין בכדורגל, אבל זה מזכיר לי שאורך המונדיאל, מלא אנגלים צוהלים מילאו את הפאבים והיו מהופנטים 🙂
אבל ביום שאנגליה הפסידה ברגע הגמר ראיתי גבר מבוגר אחד ברחוב שהחזיק דגל אנגליה ופניו היו עצובות כל כך שהיה אפשר לנחש שחלום חייו התנפץ לרסיסים…
שיהיה בהצלחה במונדיאל הבא.
אפילו שאני לא מתעניין כלל בספורט ובטח לא בכדורגל, חייב להודות שגם המאמר הזה מעורר עניין רב. זה מזכיר לי שפעם, כשהייתי בלונדון, הייתי באיזה מלון וערב אחד היה משחק כדורגל בטלוויזיה. בלובי של המלון היה מסך טלוויזיה מיושן וקטן, מולו התגודדו עשרות אוהדים בריטיים נלהבים שהיו באקסטזה ודפקו אלכוהול כאילו אין מחר ורובם היו שיכורים ועשו פאדיחות. בשבילם הכדורגל הוא אשכרה פולחן דתי.