מאת: מיטל אור / עוברים הלאה
יש לי המון שאלות. באופן עקרוני אני טיפוס די סקרן, כמעט אין נושא שאני לא מתעניינת בו וכך מטבעי אני מתייחסת גם לקנדה. זו אמנם רק תחילת הדרך, אבל אנחנו בהחלט רואים את עצמנו שם בעוד שנה וחצי (ומקווים לפחות).
האיש שלי מתרכז בחיים שם. איך יהיה, איזו עבודה הוא ימצא, איזה יחס הוא יקבל, איזה בית יהיה לנו (נגיד בעוד ארבע שנים) ואיפה נטייל כמשפחה.
לי יותר קשה לראות לתכנן את המרחק. אני רואה אותו, מרגישה אותו, בטוחה בו. אני יודעת כמעט בוודאות איזה בית יהיה לנו וכמה גדולה תהיה הגינה. אני עוד לא יודעת מה לגביי כלבה ואיך זה עובד שם למשל. אבל אני חיה כאילו אני שם עוד ארבע שנים ואין לי צורך לתכנן אותן.
לעומת האיש שלי, אני מתכננת את ה"כאן והעכשיו". קודם כל אנחנו צריכים להתחיל קצת יותר מלצוף. לי יש עסק והוא עכשיו עובר לעבודה עם משכורת שמתחילה טיפה להתרומם (באמת הגיע הזמן). אנחנו צריכים לחסוך כסף. גם כי בשביל לעבור צריך כסף וגם כי באיזשהו שלב יבקשו מאיתנו לראות את חשבון הבנק וחיסכון שיש לנו וזה קריטי לזירוז התהליכים.
אז זה מה שמעניין אותי. איך ניסע לשם. איך אנחנו חיים את השנה וחצי הקרובות עד לרגע שבו נטוס, ארבעה אנשים וננחת בחיים חדשים.
אני עסוקה בלשאול שאלות על מנת לברר אילו מסמכים אני צריכה להציג ומתי ואני מאד עסוקה בלהפוך את עכשיו ליותר, כדי להכין את עצמי לעוד שנה. אני חושבת על הבית, מתי אני צריכה להתחיל את הצביעה. אני חושבת על השעון של הדוד שדורש החלפה ועל עוד המון פרטים קטנים.
ואז אני עוצרת את הכל וחושבת שאם אני אחשוב כל היום אז אני בעצם לא אעבוד… אז אני כותבת, כדי שיהיה לי יותר קל להוציא את הכל ולחזור להתרכז במה שאיך ליצור את השנה וחצי הקרובות כך שיכינו אותנו הכי טוב לשנים שאחר כך.
זהו, הוצאתי, חוזרת לעבוד.
נ.ב: כמעט שכחתי. סיפרתי לאמא שלי על ההחלטה שלנו. היתה לי הרגשה שאני עומדת לאכזב אותה, היא עשתה למעני המון בשנים האחרונות ואני בתמורה הולכת… אבל התגובה שלה היתה מדהימה. היא אמרה לי: "אני רוצה שיהיה לך טוב. הייתי מעדיפה שיהיה לך טוב כאן, אבל אם שם זה מה שיעשה לך טוב, אז תהיי שם". כל כך התרגשתי שקצת התבאסתי שאנחנו בנסיעה כי אם היינו פנים אל פנים הייתי יכולה לתת/ לקבל חיבוק.
< למאמר הקודם | למאמר הבא >