כאן זה רק לגרמנים

לפני שלושה שבועות התחלתי עבודה חדשה. זו משרה חלקית, כזו שמאפשרת לי לתמרן עם עוד משרה חלקית שכבר היתה לי.

המשרה עצמה הוגדרה כ- Office assistant, יחד עם מנהל משרד שכבר היה שם. סבבה, אמנם יש לי ניסיון של יותר מעשרים שנה בתחום, אבל מדינה חדשה שהניסיון שלי פחות רלוונטי בגלל מנטליות העבודה, שפה שאני לא מדברת שוטף וכו'. ניחא, נגיד. כולה עבודה, לא החיים.

כבר בראיון הראשון מנהל המשרד (בואו נקרא לו קלאוס) היה חתיכת חרא. הוא ניסה להבהיר לי בכל דרך אפשרית כמה שאני לא יכולה לעשות את העבודה הזו בלי גרמנית שוטפת. זה הרי שטויות, כי אני מדברת גרמנית מספיק טוב – אולי אני לא אהיה כותבת נאומים בעתיד, אבל בטח שאימיילים וטלפונים אני יכולה לעשות. מילא.

לא חשבתי שהראיון הראשון הלך טוב, אבל הסכמתי, כטובה לבוס שלי (מהעבודה החלקית הראשונה, בואו נקרא לו יורם), להמשיך לראיון השני עם המנכ"לית (בואו נקרא לה מיכל). היא ישראלית לשעבר וחשבתי שיש מצב שנצליח להתגבר על עניין הגרמנית כשהיא תדבר איתי ישירות. יורם הכיר אותה אישית ואמר שאנחנו נסתדר מצוין. זו הסיבה היחידה שבאתי לראיון השני. האמת? היא היתה ממש מקסימה, אבל קלאוס היה שם בראיון ודי חירב את השמחה. מיכל החליטה לקחת אותי והוא היה זה שהתבקש להודיע לי לפני הכריסמס. הוא לא נשמע נלהב.

לא רק שקלאוס לא היה נלהב מהגעתי בתחילת ינואר, אלא החליט שבגלל שמיכל לקחה אותי בניגוד גמור לדעתו, הוא יציב אולטימטום: או אני או הוא. והוא עובד שם כבר שמונה שנים, לא צחוק. מיכל החליטה שהיא לא אוהבת אולטימטומים ואמרה לו שהוא מוזמן להתפטר אם לא מתאים לו. זה מה שהוא עשה. גיליתי את זה ביום הראשון שלי לעבודה.

היום הראשון שלי בעבודה היה פשוט אסון טוטאלי, כי הוא באמת לא אהב אותי מהרגע הראשון. מיכל לא היתה שם, אז הוא לא הרשה לי אפילו לפתוח מחשב ושלא יסדרו לי מייל ולא יעשו שום דבר, כי הוא עדיין לא הספיק לדבר עם מיכל לגבי ההרשאות שלי (לא הספיק להם הזמן מאז שקיבלו אותי לעבודה ועד השבוע השני של ינואר – הייתי צריכה להבין כבר אז עם מי יש לי עסק). שאלתי אותו בנחמדות מה הנוהל עם ארוחת צהריים והתשובה שקיבלתי היתה "את לא מקבלת זמן לארוחת צהריים כי את עובדת רק שש שעות ביום. לפי החוק אסור לך."
אני לא מומחית בחוק הגרמני, אבל הוא עובד שם כבר שמונה שנים, אז הוא בטח יודע.

הוא נתן לי קלסר ואמר לי לתייק בינתיים, כדי להעסיק אותי לכמה שעות. בדרך שאלתי שאלות וסיימתי את התיוק תוך פחות משעה, למרות שהיו שם רק מסמכים בגרמנית. הוא התעצבן עליי וטען שאני עובדת מהר מדי (טענה שחזרה על עצמה עוד פעמים רבות בשלושת השבועות הבאים, גם מולי וגם מול עובדים אחרים). הוא התעצבן שאני שואלת שאלות, וכשאמרתי לו שאני לא שם אפילו חצי יום, אז אני לא מכירה ויודעת, הוא טען שאם יש לי מספיק כישורים אני אמורה לדעת לבד מה קורה שם.
יצאתי לעשן (לקחתי איתי קופסת סיגריות אחרי שחצי שנה לא עישנתי, למקרה שיהיה תאקל שאצטרך לנשום עמוק ולא להרוג אף אחד) וחזרתי. חשבתי שעכשיו הוא נרגע והכל יהיה בסדר. בכל זאת, יום ראשון לעבודה. ישבנו והוא הסביר לי איזה משהו, ואז נכנסה אחת העובדות והתחילה להגיד לו כמה שהיא מבואסת מזה שהוא עוזב והיא תתגעגע אליו וכו' וכו'. אני עשיתי עיני עגל ושאלתי אם הוא עוזב.

הוא אמר שכן, אבל אני לא צריכה להתלהב, כי יגיע מישהו אחר להיות מנהל המשרד. בשיא התמימות שאלתי אותו למה אני לא יכולה לעשות את העבודה, כי הרי יש לי את הכישורים וזו באמת עבודה שאני הכי אוברקווליפייד. אז הוא ענה לי שהתפקיד של מנהל משרד הוא רק לגרמנים.
כן, אתם קוראים נכון – רק לגרמנים. אצלי ישר קפצו הפיוזים ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לדוברי גרמנית שפת אם. בוודאי שכן, הוא אמר, אבל התפקיד הוא לגרמנים. ברור שהקשיתי, כי אני אמורה לקבל את האזרחות השנה, ושאלתי האם הוא מתכוון לבעלי אזרחות גרמנית, כי אני אהיה גרמניה השנה. לא, לא, מה פתאום, מה חשבתי לעצמי. התפקיד הוא רק ל-ג-ר-מ-נ-י-ם  א-מ-י-ת-י-י-ם.

יצאתי שוב לסיגריה ואמרתי לעצמי שהנה, היום אוטוטו נגמר ואני לא חוזרת לפה יותר. חרא גזען. לא רק שאסור בגרמניה להגיד דבר כזה על פי חוק, זה גם משהו שלא אומרים ליהודיה/ ישראלית. גרמנים מאוד נזהרים בדברים האלה, אבל הוא כנראה לא קיבל את הממו.

כשחזרתי הביתה הודעתי חד-משמעית לבעלי שלשם אני לא חוזרת. הוא חשב שאני צודקת, אבל שאסור לי לעזוב, במיוחד בגלל שקלאוס עוזב ואז אני לא אראה אותו לעולם. אני בשלי – לא יעזור כלום. לשם אני לא חוזרת.
ואז יורם התקשר לשאול איך היה היום הראשון. סיפרתי לו בדמעות וחזרתי על זה שאין מצב שאני חוזרת לשם. התחיל מסע שכנועים שאני צריכה לחזור ולו רק בשביל להגיד למיכל מה קרה. בסופו של דבר הסכמתי.
כשסיימתי את השיחה עם יורם, בעלי בא אליי והודיע שהוא בדק את החוק ומה שקלאוס אמר פשוט לא נכון. החוק אומר שאם אני עובדת 05:59 שעות, אז אני לא יכולה לצאת להפסקת צהריים מסודרת, אבל 06:00 שעות זה אפשרי לצאת לחצי שעה שאינה משולמת, ואני צריכה להחזיר את החצי שעה הזו בעבודה.
שמונה שנים שקלאוס בעבודה הזו, ועניין הארוחה היה רק הפעם הראשונה שתפסתי אותו אומר דברים שאין לו מושג בהם. בשלושת השבועות שאחרי הוא רק התגלה כחרא יותר גדול.

אני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שאני עובדת כל כך צמוד עם גרמנים. בעבודות הקודמות שלי בברלין עבדתי גם עם בינלאומיים וגם עם גרמנים, אבל כולם היו בני אדם. עד שנתקלתי בקלאוס.
בעלי נשבע לי שלא כולם ככה, ואפילו החברים שלו מהעבודה תמכו בו וביקשו למסור לי חיזוקים ושהוא חרא קיצוני במיוחד, וזה לא אומר כלום על הגרמנים כולם. הייתי כל כך עצבנית ומיואשת, שהייתי מוכנה להאמין ברוע של האנושות, שעכשיו נתקלתי בו בעבודה כל יום.

הימים חלפו, ולא עבר יום בלי מריבה. הוא צעק עליי, השפיל אותי ועיצבן אותי כל פעם מחדש. אלו דברים שבישראל בחיים לא הייתי עוברת עליהם, ובטח שלא הייתי שותקת. אבל אני כולה גרה בברלין חמש וחצי שנים, אז אולי הבעיה זו אני.
יום אחד הוא עבר את הגבול והתחיל לצרוח עליי כמו משוגע בגלל ששאלתי שאלה באמצע משפט שלו, כאילו מינימום הרגתי את אבא שלו. הוא אמר לי שעוד מעט ימצאו מישהו או מישהי במקומו ושאני אפסיק לבקש ממנו שילמד אותי את העבודה שלו, כי אני בחיים לא אהיה גרמניה כמוהו.
לקחתי אוויר, לא עניתי ופשוט לקחתי את המעיל שלי ויצאתי החוצה מהמשרד. בדרך החוצה מהבניין עברתי במשרד של הסמנכ"לית ואמרתי לה שאם הוא מרים עליי את הקול עוד פעם אחת, אני לא חוזרת ושיקראו לי אחרי שהוא  יעזוב. היא היתה בשוק וניסתה לשכנע אותי שלא להגיב ופשוט להחליק, כי הוא אוטוטו עוזב וכל המשרד מחכה לרגע שהוא ייעלם. מסתבר שכולם, אבל כ-ו-ל-ם שונאים אותו ולכולם היו איתו מריבות. הבחור פשוט הזוי, ללא שמץ של ידיעה איך להתנהג בקרבת בני אדם.
כשיצאתי מהמשרד לכיוון הבית הרמתי טלפון למנכ"לית ואמרתי לה את אותו הדבר. היא ביקשה שלא אתחמם ואגיע מחר וכולנו נדבר ביחד ונרגיע את העניינים. לאחר דין ודברים בבית החלטתי שאגיע ואתן לה עוד הזדמנות.

השיחה למחרת היתה קשה. היא דיברה איתו מיד כשהגיעה ואז הכניסה אותי ואת הסמנכ"לית. הוא נאלץ להתנצל ולהבטיח שמעתה הכל יהיה פתוח בפניי והוא מתחייב ללמד אותי כל מה שהוא יודע. היה ברור שהוא מאוד לא אהב את ההתנהלות שלהן, אבל בסופו של דבר, לא נשארה לו ברירה.
מאז הדברים התלהטו לעיתים, אבל לא ברמה של המריבות שהיו לפני השיחה. לפחות זה.

היום היה היום האחרון שלו. זהו, נגמר. כולם שמחים שהוא עוזב, חוץ ממנו. הוא שבור וקשה לו לעזוב מקום שהיה בו שמונה שנים, גם אם לא זכה בפרס האדם הכי אהוב במשרד לעולם. היה קשה לו להרפות, אבל היום חייבו אותו. עדיין לא למדתי את מה שהייתי צריכה, כי לא עניין אותו שום דבר. הוא ריכז את המאמצים בלהיות נחמד וזה הפריע לו לעבוד.

ברוך שפטרנו.

מה למדתי (א)
כשעוברים למדינה חדשה וכשלא יודעים את השפה באופן שוטף למרות ניסיונות חוזרים ונשנים ללמידה במהלך השנים, עומדת בפנינו מציאות שלא הכרנו. פתאום הכישורים הנהדרים שלנו ממדינת המוצא לא מעניינים אף אחד, ומה שמעניין אותם זה אם אתם יודעים את השפה והמנטליות.
כשלא מוצאים עבודה, אפשר ליצור מקום עבודה וזו הסיבה שהקמתי חברה משלי. עכשיו, כשנמאס לי להיות עצמאית ולא לקבל הטבות של שכירים, מצאתי עבודה עם יותר גרמנים. והמנטליות שלהם? יש לי עוד הרבה דרך לעבור עד שאצליח להבין באמת מה עובר להם בראש.

מה למדתי (ב)

שיש אנשים חרא, אבל לא כולם כאלה. זה לא הגרמנים, זה הבן אדם.

זהו, עד כאן שידורינו להיום. גרמניה נכנסה לסופ"ש.