על הקשיים ועל הפינוק

ניופאונדלנד רחוקה מלהיות הפרובינציה הנחשקת ביותר בקנדה. אבל ככה זה עם מקומות פחות מבוקשים – אלה המקומות שיותר קל להגיע אליהם באופן חוקי. אחר כך עם תושבות קבע אפשר לעבוד בכל מקום אחר בקנדה, ואחרי עוד כמה שנים, עם אזרחות אפשר לעבוד גם בארה"ב.

ובסופו של דבר, צוואר הבקבוק איננו רק ההזדמנות מבחינה חוקית או כספית, אלא גם העיתוי.

מה שקורה בישראל על כל ההיבטים המוכרים, בשום מקום אחר זה לא נגמר אחרת. כשחלון הזמן נסגר, הדברים נעשים מכוערים. זה לא קורה בבת אחת או בלי הפסקות. אני מזכיר שבין 1933/34 ל- 1939, היתה 1936: אולימפיאדה שהתנהלה למופת (תשאלו את ג'סי אוונס), ארגון וניקיון, הכל נראה סבבה, וגם אצלנו – השלב הזה עוד לפנינו. רק שזה נגמר בסוף.

באופן דיאלקטי-משהו, עצמת האיום, הגודל שלו – העובדה שהוא על עצם הקיום האנושי ולא על, נניח, רוחב מקום החניה – כל זה צובע את הדברים באיזה נופך אקזוטי שמסווה את חומרתם. ההכרה כי השמים עומדים ליפול היא קשה מאוד, מנגנוני ההגנה שלנו עובדים נגד הקושי, ולפעמים המנגנון הוא הכחשה או הדחקה.

אנשים שואלים בקבוצות פייסבוק כל מיני שאלות, דברים שהם יכולים לברר לבד, מקבלים תשובות לא נכונות ומתלוננים. לחילופין יש אנשי הייטק שאומרים שהם ״מיואשים״, אבל לא מוכנים לקחת סיכון, עושים המרה של המשכורת לשקלים ואז "בישראל אני מרוויח יותר" בלי להסתכל על זה שיש מקומות בהם פחות זורקים בן אדם רק בגלל הגיל, שהכסף קונה יותר, שהמדינה לא ממסה פעמיים את אותו כסף (למשל השערוריה של מיסוי על החזרי הוצאות נסיעה) ושאין מע"מ על מצרכי יסוד – מס רגרסיבי המשול למס גולגולת, ושהמיסוי שכן קיים, נותן יותר, והעיקר – שלילדים שלהם יהיה עתיד יותר בטוח ויותר איכותי.

בסוף מי שמהגר צריך להיות מוכן להקריב, מוכן להבין שזה להיות כמו עולי בריה״מ בשעתו. אבל אנשים שואלים שאלות כאילו המדינות עומדות אצלם באיזשהו ריאיון קבלה:

1. אני רוצה שיהיו טיסות לישראל, זולות ונוחות, כי אני מתכן להגיע לעיתים קרובות לארץ
2. קהילה יהודית/ישראלית
3. כמה שפחות אנטישמיות (ולא הרבה ערבים – כן, זה בא אחד אחרי השני ובלי לשים לב)
4. רפואה ברמה גבוהה
5. רמת חיים גבוהה יותר מישראל וגם יוקר מחייה נמוך מישראל
6. מזג אוויר נעים, אבל בלי חמסינים
7. אנשים נחמדים
8. הרבה דוברי אנגלית, שלא אצטרך חלילה ללמוד את השפה המקומית
9. אפשרי למצוא דירות לשכירה

לא יודע, אולי גם שיעשו להם נעים בגב.

אז מצד אחד לצייר את הדברים בוורוד, זה כמו לתת תמונות ישנות (או לזייף את הגיל) באתר הכרויות: הרי בסוף אתה רוצה להיפגש איתה, ואז מה? לא רק יצאת זקן ומכוער, אתה גם שקרן. טוב לא ייצא מזה.

אבל מצד שני מה לרבאק.

מהגרים שהצליחו, חלקם נטלו על עצמם סיכון. לא לכל אחד יש הצעה קונקרטית ממעסיק, עם מענק חתימה ומפתחות של רכב שמחכה במשרד. יש אנשים שעוברים עם תוכניות הגירה לפי מקצוע נדרש, גיל, נסיון וכו׳, כאשר אין להם עבודה מובטחת. הגירה היא השקעה, היא פרוייקט שמצריך משאבים, זה חסר פואנטה לחשב חישובים עד הספרה השלישית אחרי הנקודה, כמה עולה המילקי וכמה ארוויח מחר בהשוואה להיום.

ובסיכומו של דבר, אני באופן אישי די מבסוט.