בין חנוכה לכריסמס

השנה חג החנוכה נחגג לפני הכרימס (בניגוד לשנה שעברה ששני החגים נפלו זה על זה). חנוכה זה החג האהוב עליי ואפילו התפרסם סיפור שלי על החג בעיתון הטלגרפ של סיינט ג'ון. החג הספציפי הזה, זה שאמור להיות קליל ולכלול רק אוכל טוב, מלא בפעילות, כזו שאני ממש אוהבת.

במסגרת היותי טבעונית ואיפה שאני בקנדה, מילאתי את הבית בסופגניות והתלונה שקיבלתי הייתה שאין כל סיבה לאכול אותן רק בחנוכה. חוץ מזה, הגעתי לבית הספר של הבן שלי לספר על החג (מיד אפרט) ושלחתי עם הבת שלי 40 סופגניות כך שהיא תוכל לתת לתלמידים ולשחד את המורים ששווים שיחוד… ולא רק אני הייתי פעילה.

אירועי כריסמס

כריסמס הוא למעשה החג הכי גדול. חג מלא באור ובשלל פעילויות. זה מתחיל בכך שכולם מקשטים את הבתים וכולם מוארים. בשנה שעברה הכנתי חנוכיה ענקית חשמלית ובכל יום חיברתי עוד אור כמספר ימי החג. הבת שלי טענה שזה לא מספיק וביקשה לקשט יותר כי "אני לא רוצה שאנחנו נהיה השכנים המבאסים והחשוכים." בתגובה הסכמתי להאיר את הבית, אך לא באורות שיש בהם קונוטציה דתית או סמל שלא נראה לי. קישטנו את הבית באורות צבעוניים ואת העץ בחוץ באורות נופלים כי אורות מסביב נראים כמו עץ כריסמס.

בנוסף, הבת שלי נמצאת השנה בחוג ריקוד, אז היה מופע לקראת כריסמס ולבן שלי היה קונצרט בבית הספר. מטעם החוג הגענו אל האולם בהרכב מלא, קיבלנו את התכניה והכנו את המצלמות. המופע הראשון שהיא הופיע בו התחיל לרקע "בייבי ג'יזס" ואני ניסיתי ככל יכולתי להתמקד בתנועות של הבת המופלאה שלי. היא רוקדת נפלא, אך אי נוחות התעוררה בי לשמע המילים ותהיתי איך אני מרגישה איתן.

בקונצרט הכריסמס של השנה הילדים הישראלים האחרים היו בישראל ולא נכחו. בשנה שעברה כל בית הספר שר "הנה מה טוב ומה נעים" והשנה היו יותר קטעים מרחבי העולם, כולל שיר חסידי שלא הכרתי. הבן שלי לא היה שותף לחלק הזה של הקונצרט ובאופן כללי כל השירים היו אמנם שירי חג, אך לא נשמעו מאד דתיים. בשלב מסוים, אחת המורות שניהלה את הקונצרט הסבירה שבתפאורה יש "מנורה" וזה מה שהיהודים מדליקים בחג החנוכה. בשלב זה אספתי את עצמי ולא התפרצתי באולם מלא הורים כדי להגיד שאנחנו בכלל מדליקים נרות בחנוכיה… כן הערתי לילד שלי שהיה צריך לדעתי להגיד למורה משהו, אבל הוא היה כל כך אדיש שגם זה גרם לי להרהר.

לספר על חנוכה

ייתכן שהתמזל מזלי וייתכן שזו פשוט אני, אבל יש לי עניין עם להגיע לבית הספר. אני מנסה להשתלב איפה שאפשר ולהראות נוכחות (לרוב בדרכים לא שגרתיות). השנה הגעתי אל הכיתה של הבן שלי לספר את סיפור חנוכה ורק לאחר שהגעתי גיליתי שיש לי זמן כפול. כלומר, לא 45 דקות אלא שעה וחצי… חשבתי לפני מה אני רוצה להגיד, איזה מסר אני רוצה להעביר ואיך נכון לנצל את הזמן שניתן לי.

החלטתי להתחיל בהכרות עם הילדים. ביקשתי מהם להציג את עצמם ולספר לי משהו שמח על כריסמס כי אני אף פעם לא חגגתי אותו. חלק מהילדים ממש פערו פה, אחרים השמיעו קול של "מהה???" והם התחילו לספר לי קצת על החג. אחר כך שאלתי אותם מי הולך לכנסיה ומי לא, מי חוגג עם המשפחה הגדולה ומי עם המצומצמת ועוד כל מיני שאלות. הכיוון היה שכל אחד מאיתנו חוגג אחרת אבל זה לא משנה כי כולנו אנשים.

לאחר מכן סיפרתי את סיפור חנוכה, הרשיתי לעצמי להיות דרמטית ולשאול שאלות באמצע ונראה שהילדים נהנו. לבסוף, הדלקנו את הנרות בחנוכיה וחילקתי לילדים לביבות וסופגניות. היה לי ממש כיף והילדים ביקשו שאני אחזור עם עוד סיפורים… יכול להיות שזה יקרה.

תחושות אישיות על חג ועל דת

אני יודעת שאני קצת שונה בנוף הבלוגי של האתר. אני לא שונאת דת ובוודאי לא את היהדות. בתקופה הקצרה של חיי בה אכלתי מוצרים מהחי שמרתי על הפרדה בין בשר וחלב, אני צמה ביום כיפור ולא אוכלת חמץ בפסח (נדמה לי שכתבתי כבר למה), אבל זה מה שיפה באתר, זה לא מפריע ויש פה מקום לכולם.

לאחר המון אירועי חג (היו עוד רבים מעבר למה שכתבתי), עדיין התלבטתי עם עצמי איך אני מרגישה והאיש שלי קצת עזר לי. הוא אמר שכל עוד לא מדובר באמונה והילדים מבינים כי החג הוא רק רקע, הוא שלם עם זה. אז דיברנו קצת, חווינו, עברנו על שירי הכריסמס שהם שמעו והשמיעו וקיבלנו החלטה שבשנה הבאה יהיו יותר אורות בחוץ, אך ללא קונוטציה דתית נוצרית (כן, תהיה לנו את החנוכיה הכי גדולה באזור).

ועכשיו, החגים הסתיימו, הטפרטורות צונחות ואפשר להתחיל ליהנות מהחורף 🙂