מספיק להיות פראייר

החוויה שלי בישראל מעורבת, אני נהנה מהשהות המשפחתית ומהחברים הטובים שנשארו בארץ. גם מזג האוויר בשבוע האחרון היה מצויין אז בנתיים הביקור מהנה, אבל יש גם צדדים מגעילים בתרבות הישראלית שאנשים מתרגלים אליהם, אך תיהיו בטוחים שזרים שמגיעים לביקור חשים אי נוחות, לפעמים קיצונית, כלפי הערסידה הישראלית.

הסיפור שלי התחיל לפני ארבע שנים בתחילת 2014, אז עשיתי מנוי בחברת סלולר מסויימת שהחלטתי לא לנקוב בשמה המפורש משום שכל חברות הסלולר בארץ נותנות שירות ויחס זהה ובתור ישראלי לשעבר עברתי שלושה ספקי תקשורת וכולם איכזבו ולכן אין טעם להתנפל על חברה אחת כאשר כולם אותו הדבר.

אז ככה, לפני שעברתי ללונדון, החלטתי שאני נשאר עם המספר ישראלי כדי שיהיה לי טלפון ואינטרנט כאשר אבקר בארץ. במשך ארבע שנים שילמתי את המינימום הנדרש, כעשרה שקלים בחודש כדי לשמור על המספר. בחישוב פשוט זה יצא 10 ₪ לחודש X 4 שנים = 480 ₪ כשלא השתמשתי בקו אפילו יום אחד במשך ארבע השנים האחרונות. זו היתה החלטה שקיבלתי במודע גם אם לא היתה כלכלית.

ביום חמישי שעבר טסתי לביקור בישראל ובמהלך הטיסה ניסיתי להחליף את כרטיס הסים הבריטי לישראלי macro ואז גילתי בטיפשותי שהוא לא מתאים לטלפון החדש שקניתי (סמסונג S8). למחרת, יום שישי, הזמנתי דרך אתר חברת הסלולר כרטיס סים nano במשלוח אקספרס במחיר של 40 ₪ בתקווה שאקבל אותו ביום ראשון. בנתיים השתמשתי בכרטיס הסים הבריטי בשביל האינטרנט הסלולרי שאני מחוץ לבית. התענוג עלה 20 פאונד לשימוש יומי (בערך 90 ₪).

כרטיס הסים לא הגיע ביום ראשון, אחרת לא הייתי כותב את המאמר הזה. הוא גם לא הגיע ביום שני בבוקר, ולכן התקשרתי לחברת הסלולר כדי לבדוק איפה הוא. הנציגה החביבה הודיעה לי בביטחון מלא שהוא יגיע בהמשך היום, אבל משום שלא רציתי לחכות בבית לשליח יצאתי לפגוש חבר ברמת החייל עם הסים הבריטי (עוד 20 פאונד התאדו מחשבוני באותו היום).

כשחזרתי הביתה בערב בדקתי בתיבת הדואר אך לא מצאתי אותו, שאלתי את אמא אם השליח הגיע והיא השיבה בשלילה. איך זה יכול להיות??! הבטיחו לי היום! ביום שלישי בבוקר התקשרתי לחברת הסלולר לשאול איפה הכרטיס ולהלן עיקרי השיחה:

אני: "הזמנתי כרטיס סים במשלוח אקספרס ביום שישי ועד היום לא קיבלתי אותו, הוא היה אמור להגיע ביום ראשון. את יכולה לבדוק את הסיבה?"

הנציגה בדקה את מספר המעקב באתר של חברת השליחויות ושאלה אותי: "מהי הכתובת שלך?"

אני מוסר הכתובת והמיקוד.

הנציגה: "זו הכתובת שרשומה אצלנו ואותה שלחנו לחברת השליחויות. אתה בטוח שזה הכתובת שלך? כמה כניסות יש לבניין?"

אני: "כן, זו הכתובת ויש רק כניסה אחת"

הנציגה: "אז החבילה תגיע היום, אל תדאג."

אני: "אני דואג, אפילו מאוד ונדמה לי שהחבילה לא תגיע היום"

הנציגה: "אז תתקשר לחברת השליחויות ותשאל אותם מתי היא תגיע"

אני: "למה אני צריך להתקשר אליהם? אני שילמתי לכם על המשלוח אקספרס, לא להם"

הנציגה: "כי חברת המשלוח היא לא אנחנו, הם חברה אחרת", היא אמרה כאילו גילתה לי את יבשת אמריקה.

אני: "אבל הם חברת צד שלישי שלא אני בחרתי. יש לכם הסכם בניכם, אותי הם לא מכירים ולכן זו אחריותכם לוודא את מצב המשלוח"

הנציגה: "ברגע שאנחנו מוסרים את החבילה, היא כבר לא באחריותנו"

אני: "את מבינה מה שאת אומרת? אני הגעתי לישראל ביום חמישי בערב ומאז אין לי טלפון ואינטרנט, לכן, הזמנתי משלוח אקספרס לקבל אותו ביום ראשון, היום יום שלישי. מה המטרה של משלוח אקספרס אם החבילה לא מגיע למחרת??"

הנציגה: "אני לא יכולה לעזור לך, זה תלוי בחברת המשלוחים"

אני: "את מוכנה לשלוח לי כרטיס סים נוסף?", שאלתי

הנציגה: "למה לשלוח לך כרטיס נוסף?", הנציגה לא הבינה

אני: "אולי החבילה הלכה לאיבוד או שהדפסה של הכתובת השתבשה או מכל סיבה אחרת. אם תשלחי כרטיס נוסף יהיה סיכוי גבוה יותר לקבל את הכרטיס היום או מחר"

הנציגה: "אנחנו לא שולחים כרטיס נוסף"

אני: "אז אני רוצה את הכסף על המשלוח אקספרס חזרה. שילמתי עבור משלוח מהיר ועדיין לא קיבלתי החבילה בזמן סביר"

הנציגה: "אז תתקשר לחברת השליחויות ותבקש החזר כספי"

אני: "אין לחברת השליחויות הסכם איתי, הם לא חייבים לי דבר. אתם צד בעניין, אתם אלו שצריכים להשיב לי את הכסף. איפה האחריות שלכם?", שאלתי.

הנציגה: "בסדר, אני אתקשר בשבילך לחברת השליחויות אבל שתדע שזה שירות מיוחד כי זה אתה שאמור להתקשר"

הנציגה חוזרת לאחר חמש דקות: "דיברתי עם חברת השליחויות ומספר הדירה היה חסר אז עידכנתי אותם, אתה תקבל את החבילה מחר ביום רביעי"

אני: "מזל שהתקשרת אחרת לא הייתי מקבל את החבילה למרות שהיית בטוחה שאקבל היום" והמשכתי "אגב, אמרתי לך שאני גר בלונדון, אז אם אני מזמין חבילה מאמזון ויש בעיה, אני מתקשר לאמזון והם מטפלים במשלוח, הם גם מחזרים את הכסף אם יש בעיה. האחריות היא של המוכר ולא של השולח"

הנציגה: "אנחנו לא בלונדון וזו לא דוגמא טובה"

אני: "אז בבקשה ממך, בפעם הבאה שאת נוסעת לחו"ל, תוותרי על אירופה, תסעי לסוריה או סודן, יש לך אותה המנטליות, אבל לעולם אל תגיעי ללונדון! אני אוסר עליך!".

הנציגה ניתקה את השיחה. בדקתי את זמן השיחה הכולל והוא עמד על קרוב לשעה!

למחרת בבוקר ביום רביעי קיבלתי את כרטיס הסים המיוחל!

בשהות בת השבוע שלי בארץ הבחנתי במוכרים לא אדיבים ובתודעת שירות נמוכה.

בישראל האדיב הוא החריג בעוד בבריטניה האדיב הוא המקובל.

בתחילת השבוע ראיתי בתחנת האוטובס נכה על כיסא גלגלים שביקש מהנהג לפתוח את הדלת האחורית שיכנס, הנהג התעלם, סגר את הדלת ונסע משאיר את הנכה מאחור. בלונדון הנהג מעלה ראשון את הנכה עם מעין מעלית מיוחדת שמותקנת בכל אוטובוס ורק אז הנוסעים הרגלים עולים. אני לא זוכר שראיתי איזשהו כעס בפניהם של נהגי אוטובוס בריטים שהם ראו נכה ממתין בתחנה, הם פשוט עושים את העבודה שלהם.

יש עוד משהו מציק, בישראל נסיעה באוטובוס עשוייה להיות לא נעימה ומסובכת. בלונדון, אתה יכול להסתדר עם הרכבת התחתית המצויינת (ואז אוטובוס אם צריך). גם שירות המוניות Uber עובד יפה. כך, שבעיר אין סיבה לרווק להחזיק רכב. בישראל, אין ברירה, אפילו לא בת"א. כשהייתי באמצע שנות העשרים היה לי רכב (מאזדה 3) ושילמתי 1000 ₪ דלק בחודש!! + ביטוח מקיף, טיפולים יקרים להחריד + אגרות וטסטים בשווי אלפי שקלים נוספים בשנה.

כשאין אוטובוסים זמינים או שזה יום שבת אז לוקחים מוניות שירות, הם בדרך כלל מהירות יותר וכבונוס אתה מקבל חוויה מקורית, הנה דוגמא לפני יומיים:

אני עולה למונית שירות ומתיישב בכיסא פנוי. בנתיים האישה מקדימה, כנראה מעדות המזרח, מתחילה לטרוף שווארמה כאילו לא אכלה יומיים. אישה אחרת עולה למונית ויושבת מאחורי האישה הזללנית שממשיכה להשתולל עם השווארמה.

לאחר דקה מבקשת ממנה האישה שיושבת מאחוריה "גברת, את מוכנה לאכול בחוץ? הריח לא נעים".

הזללנית מעדות המזרח: "תסתמי את הפה רוסייה מסריחה! אני אוכל איפה שבא לי…"

הרוסיה: "תאכלי בחוץ! מריחים את הבצל!"

הזללנית מעדות המזרח: "הבית שלך מסריח מבצל"

הנהג:  "לא אוכלים במונית, אז ביס אחרון…".

הזללנית מעדות המזרח: " היא רוסיה מסריחה! הבית שלה מסריח!…", אמרה בכעס.

המפקח של המוניות הגיע וביקש מהזללנית להפסיק לאכול.

הזללנית ממשיכה להשמיץ רוסים בהתקף כעס בלתי נשלט. בנתיים נכנס בחור רוסי ששומע שרוסיות הן מסריחות ושואל אותה בבילבול "הכל בסדר?!".

הזללנית מלמלת משהו בעוד האישה שישבה מאחור ירדה מהמונית בהפגנתיות וחיכתה למונית הבאה.

המונית החלה לנסוע והזללנית סיימה את מנת השווארמה שלה, שלפה את הטלפון והחלה לדבר בקול במשך עשר דקות, אף אחד כבר לא העיר לה כי זה לא ישנה הרבה.

בחלק מהזמן השתמשתי ברכב של אמא שלי ואני לא צריך לספר לכם על תרבות הנהיגה בישראל אבל שתדעו שמילוי מיכל דלק ברכב משפחתי עולה היום קרוב ל- 250 ₪.

אם אני מזכיר אוכל, אני חייב לציין שהאוכל בסופרמרקטים כאן נחות באופן דרמטי, יקר באופן דרמטי או שניהם ביחד – המצאה ישראלית. במסעדות הטובות בת"א והרצליה אתה יכול למצוא אוכל מצויין (ויקר) אבל אני לא רוצה לאכול כל יום במסעדה אלא לבשל בבית וזה חסר לי. ברשת טיב טעם אפשר למצוא דברים מעניינים (ויקרים), אבל באופן כללי אני מתאפק עד שאני מגיע למסעדה שם השירות הוא ככה-ככה אבל האוכל טעים.

אגב, בתחילת השנה התאהבתי במיץ תפוזים טבעי שאני סוחט בביתי בלונדון עם מכונה חשמלית. אני שותה כוס תפוזים אחת בארוחת הבוקר, בדרך כלל חביתה עם בייקון, בצל ותבלינים, וכוס תפוזים נוספת בצהרים עם סטייק אדום וירקות. התפוזים שמוכרים ליד הבית שלי בלונדון מגיעים מספרד ויש להם טעם מדהים, במיוחד במיץ. אני מכור. החלטתי לקנות לאמא שלי מסחטת פירות חשמלית דומה לזו שאני משתמש ולהכין לנו מיץ תפוזים משובח בכל בוקר. הבאתי לה את המסחטה וסיפרתי עד כמה ארוחת הבוקר תשתפר עם טעמו הנפלא של מיץ התפוזים הטבעי, קניתי גם תפוזים ואני מודה שלא הצלחתי לגמור את כוס המיץ… אלו היו תפוזים סוג ז' תוצרת הארץ. שמעתי שאת התפוזים הטובים מייצאים לחו"ל ואת הישראלים דופקים עם פירות ברמה ירודה. את המסחטה לא הפעלתי פעם נוספת ותפוזים נוספים לא קניתי. נחכה ללונדון.

ביצה עלומה, סלט ומיץ תפוזים טבעי בביתי בלונדון

אחד השיאים בשבוע האחרון היה אתמול ביום שישי בצהרים בכניסה לגן מאיר בת"א, שם זכיתי לראות את אור הקודש קורן מבעד לתפילין שעשויים מעור בהמה טהורה. חז"ל יודעים לספר שאת בתי התפילין מכינים מעור בהמה גסה אבל אפשר גם להשתמש בעור בהמה דקה אם רוצים לחסוך כסף. אבל מה שבאמת מרגש רוחנית ואולי גם מינית את המסובבים רצועת תפילין על היד הוא שהעור יכול להיות גם מעור נבלה. איזה כיף. מזל לפחות שאת סיבובי הרצועה הם עושים רק על היד והאצבעות, למרות שזה היה יכול להיות פתרון פשוט וקל לאימפוטנציה.

האם הוא ממשש עור בהמה גסה, דקה או נבלה?

שילוב של חוסר נימוס, מחירים יקרים וסיבוכיות שמקשה על החיים, הופך את החוויה בארץ לפחות נעימה. אז אנשים מתרגלים ומפתחים עור של פיל כדי לא להיפגע. חלקם מאמצים הרגלים בהתאם והתוצאה היא אנשים שעוקפים את התור בחנות, מעניקים יחס מזלזל וכולם חושבים שמנסים לדפוק אותם אז הם במגננה.

"מספיק להיות פראייר" הוא סלוגן של אנשים שנמאס להם שרומסים אותם. אלו אנשים שהבינו שזה לא מוגבל לחברת סלולר, אלא זו תפיסת חיים. הם רוצים שינוי עמוק ומשמעותי ובחרו בחיים אחרים בארץ חדשה.

הם ירדו מהארץ 🙂

נ.ב: לקח שלמדתי – בסוף הטיול הזה אני אבטל את כרטיס הסים ובביקור הבא אקנה סים לתקופה זמנית.