Sign In

Remember Me

למה קשה לנו להכיר חברים חדשים?

למה קשה לנו להכיר חברים חדשים?

בואו נודה בזה: אנחנו בודדים. למרות שאנחנו מוקפים באנשים הם איתנו מכורח הנסיבות, לא מבחירה. את המשפחה שלנו לא בחרנו ואם לחברים בלימודים ובעבודה היתה חלופה טובה יותר, האם היינו נשארים יחד?
כמה אנשים מתעניינים בנו באמת? כמה אם בכלל מבינים אותנו? כמה אוהבים אותנו?

מה גורם לנו להיות קרים ומרוחקים, לבנות חומות מסביבנו ולא לתת לאיש לחדור לתוך עולמנו?
מעניין לראות איך במפגשי network עסקיים איפה שאנשים משלמים כסף כדי להרחיב את מעגל הקשרים שלהם הם נמנעים מיצירת קשר יזום. רובם פשוט נעמד במקום או מתיישב באיזור הנוחות ומחכה שאחרים יגשו אליו כדי להחליף כרטיסי ביקור. אז כולם יושבים ומחכים ובסוף לא יוצרים קשרים חדשים.

אנחנו משקיעים אנרגיה עצומה לקראת הדייט שלנו, מתלבשים יפה, מזמנים מראש מקום במסעדה רומנטית מול השקיעה בתקווה שהפעם נמצא את אהבת חיינו אך תוך כמה דקות אנחנו פוסלים אותם בגלל התספורת, סוג הדיאטה או הנטייה הפוליטית שלהם למרות שאולי הם היו יכולים להיות האהבה הכי גדולה שלנו.

כמה פעמים קרה לכם שפגשתם מישהו או מישהי שמצאו חן בעיניכם אבל לא היה לכם את האומץ ליזום ולחשוף את רגשותיכם רק משום שחששתם מדחייה? מצד שני, אין לנו בעיה להכיר זרים בטינדר ולהזדיין בלי שנדע את שמם האמיתי.

אנחנו מעדיפים שיחה רדודה על עמוקה, תקינות-פוליטית על אמת, סמרטפונים על אנשים. מה קרה לנו? למה הסמרטפון שלנו שעליו אנחנו שומרים בקנאה, מלטפים באובססביות ומשחקים איתו בשירותים יקר לנו יותר מחברים שלנו?

כשאני פוגש אדם זר ורואה את הסמארטפון שלו מבצבץ מהכיס במכנסייו אני מיד משווה למי יש גדול יותר. אם הדגם שלו פחות מתקדם או מחברה אחרת אני מייחס לאדם הזה תכונות של טיפשות, ואם בטלפון מתוקנת מערכת הפעלה מתחרה אז הוא בטח רשע מרושע. ככה אנחנו משווים את עצמנו לאחרים, בביגוד, במעמד החברתי, במוצא האתני, ברמת הכנסה, בצבע העור, ביופי, במקצוע, בהשכלה, בהשקפת העולם ובמה לא. כל אחד בדרכו מוצא את הסיבה למה האחר אינו ראוי לחברותו, אחרת איך אפשר להסביר למה אנחנו כל כך מתנשאים, כל כך בודדים.

התשובה שלי לכל השאלות האלו מסתכמת במילה אחת: חולשה.

אנחנו חלשים ומפחדים. אנחנו חלשים מכדי לעצור את ההרגלים הרעים וההתמכרויות שלנו ואנחנו מפחדים משינוי, מביקורת ולחץ חברתי.

החולשה מסרסת את היכולת החברתית שלנו, גורמת לנו להיפגע וכתגובה אנחנו מנתקים מגע ומוצאים את עצמנו לבד. אנחנו מתנשאים על אחרים כדי להצדיק את בדידותנו למרות שליבנו כמהה לאהבה.

קוס מרטה היה סוחר סמים עד שנזרק לכלא בניו יורק וכמעט מת מהתמכרות להירואין. הוא נלחם בהרגלים הרעים וההתמכרויות שלו וכשהשתחרר מהכלא הקים רשת של מכוני כושר מצליחה.

שסלין דיון, אחת הזמרות המצליחות ביותר בעולם, הכירה את בעלה לעתיד היא היתה בת 12 והוא בן 38, אבל היא לא נכנעה לביקורת וללחץ החברתי מצד משפחתה שהתנגדה לנישואיה עם גבר שמבוגר ממנה בעשרים ושש שנה. נולדו להם שלושה ילדים והם בנו אימפריה ששווה 800 מיליון דולר.

כשנאהב את עצמו נאהב גם אחרים, שנהיה בטוחים בעצמנו נקבל את חולשתם ושניהיה אמיצים נוכל גם לתמוך.

אהבה מגיעה ממקום של שפע, וחברות מגיעה ממקום של נתינה, לא מתודעת חוסר וקמצנות רגשית.

תגידו לחברים שאתם אוהבים אותם, תפתחו בשבילם את הלב, תחייכו ותקבלו חברות אמיתית וחיבוק בחזרה 🙂

גילוי נאות: המאמר נכתב בעקבות השאלה: 'למה אני בודד?' המסקנות הלא מחמיאות על עצמי נכתבו בלשון רבים…

אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

  Subscribe  
הודע אל