קיסר קנדי נולד

קיסר קנדי נולד למשפחתנו. חיכינו לו זמן רב. מאז ומתמיד רציתי משפחה גדולה ובוודאי לא "רק" שני ילדים והנה, בקנדה דברים התחילו לזוז וההריון הגיע. הכל היה בסדר. מערכת הבריאות התגלתה אליי, השוני בא לידי ביטוי. השוני נובע מכך שעד היום הכרתי מערכת אחת ופתאום התגלתה לי מערכת אחרת.

קנדה מביאה אל חיי שינויים רבים. מאז המעבר אני מופתעת מכל מיני תפניות, נסיבות ו"תופעות לוואי" אישיות ומשפחתיות שלא יכולתי לצפות להן. ההריון ומהלכו היו חלק מכך.

באופן כללי אני יכולה להגיד שההריון היה ממש בסדר עד לשבוע 32. חוץ מטענות פה ושם, הורמונים ואחרים, העברתי את ההריון בפעילות וכדבר נוסף שנמצא בחיי. פה הלחץ של האנשים והסביבה על תינוקות שונה מזה שבישראל. פחות עצות, פחות "הוראות מסבתות/ דודות" ובכלל, אווירה קלילה, לפעמים קלילה מדי.

בישראל, ילדתי את שני ילדיי בלידות ביתיות. עם הגדולה הייתי במעקב לאורך ההריון והקפדתי להיות נחמדה לצוות הרפואי. עם הבן שלי כבר העדפתי להימנע מכל הבדיקות (נוסיף לכך שחלק מההריון היה בתקופת מלחמת לבנון ושהייתה לי בת שנתיים בבית לטפל בה) והייתי בעיקר תחת פיקוח של המיילדת.

שתי הלידות שהיו לי בישראל היו מדהימות. לא פחות. הייתי מוכנה לעבור עוד ועוד לידות שכאלה ואני תמיד מאחלת לאחרות שתהיה להן חוויה דומה. לשמחתי, זכיתי ללוות שתיים מלידות הבית של אחותי והחוויות שלה מילאו אותי באנרגיות.

עכשיו נחזור לקנדה…

כפי שכתבתי, עד לשבוע 32 הכל היה בסדר, אבל בבדיקת האולטרסאונד העובר נמצא במצב עכוז ועוד תוספות שגרמו לנו לבלות זמן רב בבית החולים. מה שאני כותבת הוא לא מובן מאיליו במערכת שלנו. שלא כמו בישראל בו בכל מערך בריאות האישה (אין לי מושג איך לקרוא לזה) ישנו מישהו שאחראי על האולטרסאונד, כאן יש חדרי אולטרסאונד בבית החולים. לדעתי ראיתי שניים. שני החדרים הללו משרתים אוכלוסיה של כ-100K איש. ברור שלא כולן נשים ולא בגיל הרלוונטי, אבל בישראל יש אולטרסאונד ומקומות למעקב הריון בתוך כל קופת חולים.

אני זכיתי לבדיקה של שבוע 32 כי אני נמוכה. לבדיקה של שבוע 13 זכיתי כי אני זקנה (טוב, לא בת מאה, אבל אוטוטו 39). בקיצור, יצא שקיבלתי יותר בדיקות ודווקא הפעם היה לי סבבה עם זה, דווקא בשל הנסיבות.

ילדתי לפני הזמן המשוער

החל משבוע 32 הגעתי ליותר בדיקות. כלומר, כשצריך לעשות אותן יש דרך לעשות זאת. לקראת הלידה כבר הייתי בבדיקה כל יום או יומיים. תלוי ביום בשבוע ותלוי בתוצאה. בכל הזמן הזה קיבלתי יחס של VIP. הייתי שייכת לרופאת המשפחה, רופא נשים, טיפלה בי מומחית המחלקה, ראה אותי למעקב ראש המחלקה, בדקו אותי הטכנאיות וגם… עדיין קיבלתי שירות מהמיילדות בעיר ליד.

אפשר להגיד המון על שירותי הרפואה סביב העולם. אני חושבת שקיבלתי את אנשי המקצוע הטובים ביותר. אולי חשוב לא פחות, קיבלתי את האנשים הטובים ביותר. במהלך הבדיקות שמעתי פעם אחר פעם "אני מבין/ה אותך". מעולם לא נתקלתי ברופא שאמר לי זאת. כבר שמעתי בישראל משפטים כמו "קטן עלייך", "זה לא אמור לכאוב" והשיא לדעתי היה רופא שטיפל בי כשאח שלי לקח אותי לביקורת וכשבכיתי מכאב הוא פנה לאח שלי ושאל אותו "כואב לך?" כשהוא ענה לו "לא" הרופא המשיך "אז למה היא בוכה".

זה לא קרה לי פה. אולי הרופאים פה מעולים, אולי הם פשוט טובים מהממוצע (בכל זאת ראש מחלקה לא במקרה מגיע למעמד זה, גם בעיר כמו סיינט ג'ון). אבל כך או אחרת, הם אנשים מעולים. לכן, ברגע שהבנו שאנחנו נכנסים לניתוח קיסרי, שלושה שבועות לפני התאריך המשוער ללידה, ידעתי שאני בידיים טובות. ראש המחלקה לא היה המנתח, אבל הוא עבר איתי על הפרטים, ישב מולי ומול בן הזוג שלי ונתן לנו תחושה שאין לו שום דבר יותר חשוב לעשות מלבד לדעת שאנחנו מרגישים בסדר להיכנס לניתוח. מרגישים בסדר ולא רק מבחינה פיזית.

אחר כך הדברים קרו. הצוות נכנס, הסביר לנו. הכרנו את האנשים, חלקנו אינפורמציה. כל רופא נכנס ושאל את השאלות הרלוונטיות בתורו ובדק אם יש לנו שאלות. סיכמנו שבן הזוג ייקח את התינוק לאחר הלידה במקום שיניחו אותו עליי בלי שאוכל לשלוט בשום דבר ואפילו הרשו לנו לשים מוזיקה שבחרתי מראש כך שהוא יוולד איתה. הצוות היה מקסים לאורך כל הדרך ואנחנו הפכנו בפעם השלישית להורים. קיסר קנדי, אזרח מן המניין, הצטרף למשפחתנו.

עוד מספר מילים אישיות

חשבתי לדחות במעט את הפוסט הנוכחי, אבל יש משהו בכתיבת בלוג, משהו חושפני מעט ובמידה מסוימת גם מחייב. מעבר לכך שאני מתחזקת את הבלוג מעל לארבע שנים, אני גם משתפת, חולקת וחושפת. דברים שלא תמיד הייתי כותבת או אומרת בסיטואציות אחרות, באים לידי ביטוי כאן. ההחלטה לחלוק, לפחות באופן חלקי, את חווית הלידה, משלבת בין חשיפה לבין תרפיה. יתכן והפוסט יצא מבולגן, הורמונלי, לא זורם לחלוטין, אך הוא ככל הנראה משקף את המצב הנוכחי ומביא לידי ביטוי את צד נוסף של ההחלטה לכתוב מלכתחילה.

בתמונת הפוסט נמצאת התעודה שקיבל בננו, נועם, המציינת את היותו אזרח מן המניין. אותנו זה מאד שעשע ונראה שיש שם לא מעט הומור. השיר הוא שיר הלידה: