להתראות בינתיים

לחפש היגיון בשיגעון

המכנה המשותף לרשומות שפרסמתי פה עד כה, הוא ניסיון להיות לא-טריוויאלי. השתדלתי לעסוק בשאלות הקשורות להגירה, לא דרך משקפיים "רגילים מדי".

מיד ייאמר כי מקוריוּת איננה מטרה בפני עצמה. כל Lorem Ipsum הוא מקורי אבל אין לו ערך רב. המקוריות כאמצעי שהוא גם הכרח, היא מפלטו של מי שמתבונן במציאות ומחפש הגיון בשיגעון. נדושות-מן-המוכן המחליפות חוות דעת מנומקת – אלה דברים נפוצים שאין טעם להוסיף עליהם עוד.

אני מזהה תהליכי עומק בחברה הישראלית שהופכים אותה בהדרגה, בלתי נסבלת לקיום. אני רוצה לאפיין את אותם "תהליכי עומק" אבל להימנע מקלישאות. מושגים נפוצים ודימויים על תרבות נהיגה, התנהגות לא מתחשבת או אי-הישמעות להנחיות – אלה דברים שאנחנו מספרים, קוראים עליהם ושומעים מאחרים, אבל דיון אינטליגנטי בהם צריך לענות על כמה שאלות:

1. האם הדבר המתואר, מתואר נכון? האם הוא באמת אופייני דווקא לישראל?
2. כשמתארים את הדבר: האם התיאור משמעותי, או שמדובר על משהו שטחי וחסר משמעות?

אתן דוגמה.

חברי למשרד המקומי חזר מביקור עבודה בישראל. החוויה שלו מול המנטליות הישראלית לא היתה כולה חיובית, אבל במחיצתי הוא היה בדרך כלל מנומס. הפעם היחידה שבה חרצובות לשונו השתחררו והעשירו את השיחה בהטיות מגוונות על מילים שמתחילות ב- F, S היתה כשהוא תיאר את חוויית הטיסה עם ישראלים.

למה לעזאזל (הוא נקט לשון אחרת, כמובן…) אתם לא מסוגלים לשבת כשאומרים לכם לשבת? איזה מין אנשים אתם? ועוד, ועוד.

עכשיו, אני יודע שאלה דברים שקורים גם בנסיעות עם יוונים, איטלקים, לפעמים הודים (תלוי איזה), בריטים מסוימים בוודאי, ועוד עמים. אותו בחור לעומת זאת, טס לפני כן בעיקר טיסות פנים בקנדה.

אני גם לא מדבר על כעסים מקומיים, תחושות או אידיאולוגיות. בכלל, אני מציע לא להגזים בחשיבותן של אידיאולוגיות כמניע התנהגותי.

הרצון שלי לא לראות את הדברים דרך הפריזמה הזו, לחרוג מהתייחסות נפוצה אל איזושהי "מנטליות ישראלית" כזו או אחרת, לא נובע משיקול פטריוטי אלא משעמום שאוחז בי כשאני קורא קלישאות. טיסת השוקולד, האונס באיה נאפה, האונס באילת, ההתפרעות האחרונה בירושלים.

בהקשר הזה פחות מעניינת אותי סטטיסטיקת הפשע. מעניין אותי יותר השינוי שחל בחברה הישראלית ביחס אל המעשים. ישראלים רבים לא מבינים את משמעותה של התייצבות פומבית לצידו של פורע-חוק או חשוד בפשע. זה תהליך שבקצה שלו נמצא סופו של הסדר החברתי. גם אם לא יגיע לקצה הזה, ישראלים רבים מדי לא מבינים מהו סדר חברתי. זה ייגמר בבכי.

אותם "תהליכי עומק" דלעיל, מתאפיינים בשינויים באופן שבו ישראלים תופסים את החיים הפוליטיים, את השאלה מהם כללי המשחק. יותר ויותר ישראלים לא מבינים שיש קשר בין שינוי כללי המשחק לבין איום על החיים שלהם-עצמם. הם בכלל לא רואים שעצמת האיום הזה, גדלה בקצב מבהיל. הם אינם נותנים את דעתם על התהליך שהם-עצמם עוברים.

אנחנו שופטים את ישראל יותר מדי לפי מה שקורה בה, ופחות מדי לפי מה שישראל מקבלת כנורמה, ואיך חל השינוי בעניין הזה. הנה העניין: ארץ אינה ניכרת רק במעשיה – אלא גם במה שהיא מוכנה להשלים איתו. אני רוצה לדעת למה ואיך חל הסחף הזה.

ניסיתי לאפיין איך אותם תהליכים פועלים. לעיתים, בייחוד בפוסטים האחרונים, היה נדמה לחלק מהקוראים שהתברברתי (אולי זה נכון). אני לא מחקתי אף תגובה, אבל אני לא מתערב במדיניות האתר, וקראתי גם תגובות שנמחקו. אני יודע לקבל ביקורת, עמדתי בסיטואציות קשות מאלה. העניין הוא שזה קשה מאוד לגרום לאנשים לחשוב, על האופן שבו הם חושבים.

כי בסופו של יום זו השאלה המעניינת בעיני: למה אנחנו חושבים דווקא באופן מסויים? העמדות שלנו, אינן משקפות את המידע שקיבלנו (את המציאות) אלא להיפך – הפרשנות שלנו על המציאות נקבעת על ידי סט הערכים והאמונות שלנו, והוא זה שקובע מה רלוונטי, את מה יש לברור מתוך שטף המידע. איך זה קורה?

אני כל כך מזדהה עם מה שכתב "הנוסע המתמיד" בפוסט האחרון: קשה מאוד להיות במיעוט בדברים שהם הכי קרדינליים לגבי עצם היכולת להתקיים. קללת קסנדרה, קוראים לזה: האל אפולו קילל אותה בכך שהיא תחזה את האמת, אבל לא יאמינו לה. קסנדרה הזהירה את פריס מהלנה, הזהירה את טרויה מהמלחמה, ניסתה לשרוף את סוס העץ, אבל כולם חשבו שהיא משוגעת ולא שמו לב לדבריה. בסופו של דבר אכן, נטרפת עליה דעתה. ומי לא היה משתגע.

בימים אלה מתחיל החורף באופן רשמי, באותם חלקי עולם שבהם יש ארבע עונות. יכול להיות שזו דווקא עונה טובה לכתיבה, יום קצר וכל זה. נראה.