שנה חדשה הגיעה!

ערב השנה החדשה בברלין הוא חוויה בלתי נשכחת. כבר בימים שלפני נשמעים פיצוצים, שמתגברים לקראת הגעת השנה החדשה, ושיאם בחצות פלוס קצת, בכניסת השנה לעירנו. קיצור, טילים ליד הבית.
זהו ערב השנה החדשה הרביעי שלי בברלין. בפעם הראשונה נסעתי עם חברים לבוקרשט, ובילינו בשלג מטורף וקור של -25 מעלות (כלומר, אי אפשר בכלל היה לצאת מהמלון, ופשוט ראינו את הזיקוקים מהחדרים). בפעם השניה והשלישית היינו עם חברים בארוחת ראש השנה, והשנה גם היינו עם חברים, אבל זה היה שונה לגמרי מהשנים שעברו….. ואשכרה נהניתי.

הגרמנים (ברלין פשוט נחשבת לעיר עם הכי הרבה רעש) מתחילים לקנות אמל"ח (זיקוקי דינור למיניהם) כבר בשבוע שלפני ערב השנה החדשה. הרבה קונים בגרמניה, אבל מי שרוצה ממש בזול נוסע לפולין וקונה שם. האיכות לא הכי טובה, והסכנה להיפצע היא בד"כ מהזיקוקים הפולניים (זו רק שמועה, ובכל זאת הגרמנים תמיד מאמינים שהתעשיה שלהם היא הכי טובה…). להשתמש בהם בפועל אפשר רק ביומיים שלפני, כך שהשריקות מתחילות, אבל עדיין בשעות סבירות. אתם בוודאי מתפלאים מה זאת אומרת שכולם קונים זיקוקים? ובכן- טוב ששאלתם. בגרמניה מקובל שגם אנשים פרטיים קונים ומשגרים זיקוקי דינור. החל מיומיים לפני ועוד יומיים אחרי (בדרך כלל) אנשים יוצאים החוצה ומשגרים מהכביש.

מסיבות הסילבסטר שהייתי בהם לאורך השנים (בגרמניה, והייתי די הרבה, ולא רק בברלין) יותר מגניבות כשהן פרטיות. נכון, יש מועדונים שפעילים ומסיבות רחוב ענקיות עם זיקוקים, אבל הכיף האמיתי הוא במסיבות הקטנות, של המשפחה והחברים.
אנחנו הוזמנו השנה למסיבה של חבר מהעבודה של בעלי, שהיתה מעורבת משפחה וחברים. הגיעו בפועל 20 איש. במסיבות פרטיות אחרות שהייתי היו גם 50-60 איש. בפעם הראשונה-ראשונה שלי בסילבסטר בגרמניה (01.01.2005), זה היה בנירנברג, ואז הייתי בהלם תרבותי. בישראל הולכים למועדונים (או הולכים לישון), ובנירנברג הביאו ארגזים שלמים של בירות ומלא זיקוקים. זו גם היתה הפעם הראשונה שגיליתי שכשמישהו אומר לי "כן, מביאים משהו כמו ארבעה-חמישה ארגזי בירה" זה לא אומר חבילה של 6 בירות. בכל ארגז יש פאקינג 60 (!!) בקבוקים!! והכל נגמר עד סוף הערב!!

אז במסיבה של אתמול לא הכרנו אף אחד, חוץ מהחבר של בעלי ואשתו. האורחים (והמארחים) היו בעיקר מהמשפחה שלה ובערך כל חבר משפחה הביא אורח. היו כמה ילדים שהסתובבו, וכמעט כל הילדים החזיקו עד לשלב הזיקוקים, אחרי חצות.
התבקשנו להגיע בשש בערב, להביא נשנושים מלוחים איתנו וגם שתי מתנות למשחק. גם כל אחד מהאורחים שילם 10 אירו, כדי לכסות על כל ההוצאות.הגענו בשש, והכנת הבופה היתה בעיצומה. מלאאאאא אוכל מכל הסוגים (אפילו חומוס טעים!!), המון שתיה רגילה ואלכוהולית, ונשנושים בנוסף. האנשים היו מקסימים, היתה מוסיקה מגניבה ברקע (גם באנגלית וגם בגרמנית), וכמו בכל מסיבה כזו, כולם גרמנים חוץ ממני. לפעמים זה מפחיד אותי, ואני תמיד נלחצת שאני אצטרך להיות דבוקה לבעלי כי אף אחד לא מדבר אנגלית. הפעם החלטתי שמספיק, והגיע הזמן להתגבר על הפחד. אז גם ביקשתי שלא ידברו איתי אנגלית (כששאלו מה אני מעדיפה) וסופסופ דיברתי גרמנית. לא הייתי נותנת לעצמי פרס ראשון בתחרות חיבורים, אבל בהחלט ציון לשבח על האומץ.

אחרי שכולם אכלו ושבעו, התברר לשם מה המתנות. ביקשו מאיתנו להביא כמתנות דברים שאנחנו לא צריכים ויש לנו בבית (כדי לא לקנות מתנות נוספות אחרי חג המולד), אבל לעטוף אותן כאילו אנחנו שמים אותן מתחת לעץ… כולם (מסבא וסבתא ועד התינוק) יושבים על השטיח במעגל, ובאמצע כל המתנות העטופות. מתנה אחת לכל אורח, כך שיהיה בדיוק לכולם.
כל כמה אנשים מקבלים קוביה, ויש כמה סיבובים. בסיבוב הראשון מגלגלים את הקוביה, ואם מקבלים 3 או 6, צריכים לקחת מתנה מהאמצע, ולא לפתוח אותה. משחקים עד שכולם מקבלים מתנות (6 דקות מוקצבות לסיבוב הראשון, אבל זה לוקח פחות). בסיבוב השני, הכלל הוא שבהטלת הקוביה, אם למשתתף יצא 3, הוא יכול (אבל לא חייב) להחליף מתנה עם מישהו אחר במעגל (מי שהוא רוצה), אם יצא לו 6, הוא חייב להחליף מתנה. אם לא יוצא 3 או 6, המתנה נשארת אצלך. לסיבוב הזה מוקצבות 4 דקות בדיוק, והוא ממש בספיד כי כולם צריכים להספיק. אני נאלצתי להישאר עם שלי, אבל לא מתחרטת על זה בכלל!

אחרי המתנות, יש זמן איוורור. היו כאלו שיצאו לעשן ג'וינט בחוץ (אני לא בקטע), יש כאלו שיצאו סתם לשגר זיקוקים כהקדמה לחצות, יש כאלו שנשארו בפנים והתחילו לרקוד לצלילי המוסיקה, והיו את אלו שבחוץ. בגינה של הבית היה מקום מיוחד למדורה, והחלק הארי של חומר הבעירה היה עץ חג המולד (שבד"כ מוציאים לרחוב לאיסוף אחרי שנגמר החופש – יש ימים מיוחדים לאיסוף, ואסור להוציא לפני או אחרי). ישבו, עישנו, קשקשו. האווירה היתה פשוט מגניבה.

עכשיו, מה עושים כשהשעה היא עשר וחצי, ויש עוד מלאן זמן עד הזיקוקים? קריוקי. כן, קריוקי. בחיים שלי לא שרתי בקריוקי, וגם לא שרתי לאף אחד שהוא לא עצמי. אבל התברר שכל אחד חייב בשירה, וסה לה וי. הקריוקי הוא בעצם תחרות בין שני אנשים, והשירים נעים ממגוון של אדל, אואזיס ואלניס מוריסט לשירים גרמניים מוכרים (לגרמנים). אני קיבלתי, כמובן, שירים באנגלית. ומאחר שלא התחשק לי לצאת החוצה לקור של אפס מעלות לעשן סיגריה, ישבתי בפינת הקריוקי.

להבדיל מקריוקי שכולם מתלוננים עליו בישראל, בגרמניה הבתים אטומים. אי אפשר לשמוע רעש אם נמצאים מחוץ לבית, גם לא השכנים. כמובן שאין כאן הכללה, ויש דירות שלא הכי מבודדות, אבל בעיקרון הבידוד של הקור מאפשר גם בידוד קול. הקריוקי מגיע כתוכנת פלייסטיישן 4, ולא שמעתי עדיין על מישהו שלקח קריוקי לאגם. תכל'ס? היה ממש כיף (וגם ניצחתי ברוב הפעמים..).

בעשר דקות לחצות מתחילה התארגנות ליציאה החוצה. כולם שמים מעילים, צעיפים וכובעים, לוקחים את הזיקוקים שהביאו במיוחד, ויוצאים לכביש. הכבישים בדרך כלל ריקים (כי אנשים רוצים לחיות, אני מניחה), וכל משפחה עומדת בפתח ביתה. בחצות בדיוק משיקים כוסות יין עם כל השאר, מתחבקים ואומרים שנה טובה לכל אחד ואחת, כולל ילדים, ואחרי שנגמרו הברכות והאיחולים, מתחילים הזיקוקים. מכל פינה. התמונות לפניכם.

אגב, את כל השאריות של הזיקוקים כל אחד מנקה מיד לאחר שסיים. לא משאירים למנקי רחובות, ולא לאף אחד אחר. כבוד.

חזרנו עייפים, אך מאוד מרוצים, בארבע בבוקר. קיווינו להזמין מונית שתיקח אותנו לרכבת, אבל לא היה סיכוי בעולם. בסוף הקפיצו אותנו לתחנה, וחזרנו בתחבורה ציבורית. בערב השנה החדשה יש תגבור מיוחד של כל אמצעי התחבורה הציבורית, כי כולם (כמעט) משתמשים בהם כדי להגיע ממקום למקום. הרכבת היתה עמוסה, האוטובוס היה עמוס. היה לא-נורמלי. כשהגענו הביתה עוד היו כאלו ששיגרו זיקוקים לאוויר. בערב השנה החדשה אין מגבלות רעש, אבל מתרגלים לישון עם הפיצוצים. לפחות אין אזעקה 🙂

שנה טובה לכולכםן!