כשהייתי בכיתה ז', שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. מכיוון שהייתי חננה לא-נורמלית, ולמדתי במסגרת נוער שוחר מדע באוניברסיטת תל אביב יחסים בינלאומיים, אמרתי בלי היסוס שאני רוצה להיות פרופסורית ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב.
מאז כיוונתי את כל חיי למען המטרה הנעלה הזו, עם קצת שינויים בדרך. את התואר הראשון (ביחסים בינלאומיים, אלא מה) עשיתי באוניברסיטה העברית, אחרי שחלום תל אביב התנפץ (אף אחד לא סיפר לי כשהייתי ילדה שבאוניברסיטת תל אביב לומדים קודם מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים זה רק תואר שני). איך שהתחלתי את התואר הבנתי שפרופסורית אני כבר לא אהיה בישראל, כי מצב האקדמיה הוא בכי רע, וכולם נאבקים על פירורים, אז לי בטח שאין מה לחפש בביצה הזו. התחלתי לחקור מה עוד מעניין אותי ובסימסטר הראשון שייטתי לי בין לימודי מזרח אסיה (יפן) ללימודי ארצות הברית (באבום!!). יחסים בינלאומיים ולימודי ארצות הברית השתלבו לי נהדר, והתמקדתי בתקופת תחילת הרפובליקה (1776-1812).
בהשפעת הפרופסורים שלי, חתכתי לכיוון היסטוריה של ארצות הברית. הייתי עד כדי כך מסורה לנושא, שהחבר שלי דאז הביא לי מתנת יומולדת מגילות קלף מיוחדות שהזמין מוושינגטון: מגילת העצמאות, החוקה וכתב הזכויות. התחלתי תהליך עם אוניברסיטאות שונות בארצות הברית במטרה לעבור ללמוד במסלול ישיר לדוקטורט מיד עם תום התואר הראשון. טסתי לארצות הברית לסיבוב ראיונות והתאהבתי באוניברסיטת וירג'יניה, שהיא אחת הנחשבות בעולם בתחום תחילת הרפובליקה. וירג'יניה מדהימה, האנשים מקסימים.
ארצות הברית היא קומפלקס ענקי של דמויות, אנשים וטיפוסים. בפעם הראשונה שהייתי שם, הגעתי לניו יורק ומשם לניו ג'רזי, ואז מין רוד-טריפ לוירג'יניה. לקח לי יומיים לומר "ואו, אני בניו יורק". לא הרשים אותי הגודל, העוצמה, האורות והחשיבות העצמית (דעת הכותבת בלבד!). עם זאת, כשהגעתי לוושינגטון, לקח לי בדיוק שתי שניות להתחיל לקפץ ולרקוד שאני בוושינגטון ואיזו תחושה נפלאה זו. מאחר שהגעתי לוושינגטון אחרי שהייתי בוירג'יניה וכבר הובטח לי מקומי במסלול הישיר, הלכתי ישר לספריית הקונגרס ורשמתי את עצמי בתור סטודנטית כדי לקבל כרטיס קורא. כשקיבלתי אותו לאחר שעה של בירוקרטיה, התחלתי לבכות מרוב התרגשות. ספריית הקונגרס בשבילי היא קודש הקודשים.
בסופו של דבר ביטלתי את תכניות הדוקטורט כי אבא שלי החליט למות בטיימינג הכי לא מוצלח מהבחינה הזו, אבל מאז הייתי עוד פעמיים בארצות הברית, שתיהן למטרות אקדמיות. אחרי שש שנים היעדרות חזרתי לכנס של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית (וסט פוינט) להרצות על חיזבאללה, ופעם נוספת לסיבוב ראיונות נוסף לדוקטורט, הפעם בתחום של ביטחון וטרור. 10 אוניברסיטאות בשבועיים זה דבר לא פשוט, במיוחד כשלא כולם באותה מדינה – עברתי בין ניו יורק, וושינגטון, בוסטון וסטנפורד. שבועיים עמוסים, ובסוף לא רלוונטיים כי החיים שלי שוב לקחו פניה לא-צפויה.
לפעמים אני חושבת לעצמי אם יכולתי לגור בארצות הברית, ואם כן – איפה. אתם משחקים את המשחק הזה לפעמים? אצלי זו מטלה והתחבטות עצומה, בין אם בגלל ההגדרות שלי את עצמי ובין אם אני רוצה לגור במקום שבו יש לי משפחה (כמו הרבה ישראלים, גם לי יש קרובי משפחה וחברים במספיק מקומות בארצות הברית) בכל מקרה, זה משעשע, אבל ברמת העיקרון ההתלבטות שלי היא בין הצפון לדרום, לא בין מזרח למערב. ברור לי שבמקום עם הרבה שמש אני לא אשרוד הרבה, ולכן כל החוף המערבי ומדבריות המרכז לא מדברים אליי בכלל. סיאטל זה אולי המקום היחיד שהייתי מוכנה לשקול בחוף המערבי, אבל עדיין… החוף המערבי.
החוף המזרחי זה עולם אחר מבחינתי. מעבר להתלהבות ההיסטורית שלי שמדובר ב-13 המושבות הראשונות שהרכיבו את ארצות הברית (כן, גם אחרי כל כך הרבה שנים…), המשיכה שלי היא דווקא למעלה, לצפון. מה שהביא אותי לחשוב על איזה סוג בן אדם אני. הצפון נחשב לינקי-ביצ'י-סנובי-אליטיסטי, ואילו בדרום יש אנשים חמים הרבה יותר ולא מתנכרים (טוב, נו, בטח, אם אתם גרים במרחק של קילומטרים אחד מהשני, אז לא ממש יש לכם ברירה). טוב, אלו הסטיגמות. במציאות ניו יורק שונה מניו ג'רזי, בוסטון שונה מוושינגטון, ואלבמה שונה מוירג'יניה ואוקלהומה, אבל דווקא די דומה לטנסי. עד פלורידה לא הגעתי- שמש, מזכירה לכם. אין מצב.
מצד אחד, אני ממש אוהבת את הרעיון של לחיות במקום שיש בו שלג אמיתי כל חורף וקר שם, מאוד. אני אוהבת את זה שלא צריך לנסוע עשרות קילומטרים (לפחות) עד לבית החולים הקרוב, ושהערים הן ערים, ולא עיירות קטנות ושכוחות-אל (לצורך העניין, סטנפורד בניו ג'רזי נכנסת לדוגמה של עיירה קטנה, אבל לא הכי שכוחת-אל). יש הרבה יותר אוניברסיטאות (למרות שטקסס מלאה באוניברסיטאות, אז אולי זה לא מדד להשוואה), ולמרות שיש כאלה וכאלה, אני עדיין יותר קרובה למנטליות הצפונית מאשר לדרומית. מכל המקומות שביקרתי, בוסטון מבחינתי לוקחת את כל הערים הגדולות בהרבה מובנים: מבחינת אוכלוסייה, מבחינת תשתיות, מבחינת שירותי בריאות, מבחינת אפשרויות החינוך לילדים ואפילו מבחינת הסטארבקסים בכל פינה!
מצד שני, הדרום מרגיש לי יותר רומנטי ומעניין מבחינה אנתרופולוגית אפילו. מה לעשות שהחברים שלי בדרום מתרכזים יותר בטקסס, שיש בה אזורים מודרניים מחד, ואזורים צחיחים ושוממים מאידך. אני מכירה את טקסס גם בגלל שמשרד עורכי הדין האמריקאי בו עבדתי (מלפני הרבה מאוד שנים, אודה על האמת) היה מבוסס שם, גם בדאלאס וגם ביוסטון. כן, אנשים יותר חמים, יותר ג'נטלמנים ויותר מחפשים קרבה, אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. אני מנסה להקביל את זה לתרבות הישראלית, אבל זו לא באמת השוואה נכונה. בארצות הברית עדיין יש קוד התנהגות מסוים, שראוי להתנהג לפיו. פוליטיקלי קורקט קוראים לזה, מה שהישראלים נוטים לכנות צביעות. אני פשוט חושבת שזו פשרה, שבדרך כלל עובדת.
בסוף אני מפסיקה את משחקי הדמיון של "מה אם…" וחוזרת למציאות. אני בברלין, שהיא העיר שאני הכי אוהבת בעולם, אפילו יותר מוושינגטון או בוסטון. אין מצב שאעבור מפה, כל עוד אני נשואה לגרמני המסורתי שלי. טוב, נו. אבל אם כן, אז בוסטון 🙂 איפה אתם הייתם בוחרים לגור בארצות הברית?
בישראל חסר תרבות.אמנם יש אנשים מנומסים ותרבותיים.אבל התחושה היא אחרת.לפעמים התחושה היא לא המציאות.כדי שיהיה פה שינוי אמיתי צריך עליה גדולה מהמערב.מינימום מליון עולים.שיביאו תרבות אחרת.גם ערבוב העדות .אשכנזים עם אתיופים ורוסים ומזרחים.יביא לשינוי מסוים.צריך למצוא דרך אמצע בין הוולגריות הישראלית.לנימוס האמריקני.כי פה חייבים שינוי.
ונוס, אני מלאת הפתעות, מה אומר 😉
אנונימי, אחרי שני הפוסטים האחרונים, שהעלו עליי את חמתם של הקוראים, חשבתי לפרסם משהו שלא ירגיז אף אחד… אבל נתת לי חומר למחשבה, אולי אפרסם על הנושאים האלו בעתיד (בתור מישהי שהפכה מחסידת ארצות הברית להרבה פחות מתלהבת, יש לי הרבה מה לומר בנושא, תאמין לי). ומסכימה איתך לגבי הסעיף הראשון בהחלט. תודה רבה שקראת 🙂
– לנימוס האנגלי המקובל בארה"ב השנוא ע"י ישראלים יש גם יתרונות בכהצבת סייג בשביל להפוך אינטראקציות ליותר צפויות מראש ובכך להפחית את הסיכויי לסיטואציות לא רצויות. מלבד זאת הייתי אומר שישראלים הם לא סתם פחות צבועים אלא הרבה פעמים חסרים בהבנה של המושגים שעליהם בנויים כללי נימוס.
– קשה לי קצת עם זה שאת בכלל לא מתייחסת לאינספור בעיות חברתיות ואתיות ומעשיות שיש בחיים בארה"ב.
– גרמת לי לחשוב על הנושא ואני גם לא מכיר הרבה משפחות בלי ענף אמריקאי.
ואו גילית לי מלא על עצמך במאמר הזה.לא ידעתי שאת מרצה ועוד בארה"ב ! דוד שלי חיי בארה"ב, בעיירה במישיגן. המקום המושלם מבחינת מזג אוויר. קררררר כל הזמן, גם באוגוסט !! אני מתגעגעת לסופת הרעמים באמצע אוגוסט ולצרצורי הצרצרים בערב, זה היה יפה כלכך. ואני מתגעגעת למיץ תפוחים טבעי, בישראל זה יקר כלכך שאני פשוט כבר מוותרת … אני גם משחקת במשחקים האלו של "מה אילו הייתי גרה ב…" מה היה קורה אילו הייתי חיה בשוודיה, המדינה עם מזג האוויר האהוב עליי והמושלם בשבילי, או בצ'כיה או בשוויץ … זה כיף לדמיין, רק חבל שזה לא אמיתי. אבל כרגע לצערי… Read more »