אני ברלינאי. ירדתי מישראל ועליתי לברלין (או ההפך, אם תרצו) לפני חמש שנים. אני גם לוזר, לפחות לפי מגיבים מסוימים כאן, שכן אני מגדיר עצמי כאומן ואני מעורב בקהילה הישראלית בברלין. כבר שנתיים בערך אני קורא את הגיגיהם של כותבים ומגיבים כאן, ונתקלתי לא אחת בתגובות גסות, תוקפניות ומעליבות כלפי אותם ישראלים שחיים בברלין, ובמיוחד כלפי אותם "אומנים לוזרים", שאליהם אני משתייך בגאווה. חשבתי שפעם אחת ולתמיד אנסה לנסח מעין כתב הגנה על אותה קבוצת ישראלים מושמצת, ויחד עם זאת אביע את דעתי על הלך הרוח השורר באתר זה.
בואו נתחיל עם המילקי. מקריאת תגובות רבות כאן ובאתרים אחרים קיבלתי את הרושם שישראלים רבים מאמינים שאנו כאן בברלין בגלל מחאת מילקי כלשהי, וחלקם אפילו מאמינים שאנו כאן בשביל מילקי! אז יש לי חדשות בשבילכם: אנו לא אוכלים מילקי, לא חושבים על מילקי, לא אכפת לנו ממילקי. הפעם היחידה שאנו שומעים על מילקי זה כשבאתרים ועיתונים למיניהם משמיצים את "אלו שעזבו את מולדתם בשביל מילקי" (??). אז בבקשה, הפסיקו לזרוק את המילקי בפנינו כאילו הייתה תערובת זו של סוכר וג'לטין סלע קיומינו ומשאת נפשינו. אגב, באופן אישי אני מתעב אפילו את הרעיון שמאחורי המילקי, שכן לשים קצפת לבנה מעל שכבה של ג'לי שחור זה לייצג ולהנציח את דיכויו של האדם השחור בידי האדם הלבן. (כן, זאת הלצה)
לגבי ברלין עצמה, בעיותיה כבר ידועות: עוני ו… זהו, בעצם, עוני. מה עוד? עוני מוביל לעלות מחיה נמוכה, ומכך מרוויחים אלו שגרים בברלין ואינם עניים, כלומר אנחנו. אז בעיית העוני היא בעצם ברכה במסווה (בשבילנו).
ומה לגבי היתרונות של מגורים בברלין? לאלו המעריכים תרבות, היסטוריה ואומנות, ברלין מציעה מבחר עצום של גלריות, תאטראות, מוזאונים, בתי אופרה, היכלי תרבות, סינמטקים, ספריות, חנויות ספרים, אוניברסיטאות, מועדוני שחמט, מועדונים ספרותיים ושאר אטרקציות המושכות לוזרים למיניהם. אם "שני גברים וחצי" מייצגת את פסגת התרבות בעיניכם, אז ברלין כנראה תאכזב אתכם. לעומת זאת, אם אתם חושבים שיש משהו מאלף בלשתות אספרסו בבית קפה שני מטר מאיפה שהייתה חומת ברלין, לחשוב שרק לפני רבע מאה הסתובבו שם חיילים עם הוראות לירות על מנת להרוג, ושהיום העיר מאוחדת וגרמניה מאוחדת ובאיחוד האירופי ובאזור סכנגן ובגוש היורו ויש לה גבולות פתוחים עם כל שכנותיה והיא מהווה מעין גשר בין העבר לעתיד, בין קומוניזם לקפיטליזם, בין מזרח למערב, אז אולי תמצאו את ברלין די מעניינת.
העוינות כלפי ברלין והישראלים שבה נובעת במידה מסוימת מעוינות כלפי עולם האומנות בכללותו. תאמינו או לא, אבל ישראל זה לא רק הייטק ואפליקציות. יש גם עמוס עוז ומאיר שלו, וטשרניחובסקי, ארלוזורוב, ז'בוטינסקי ופרישמן זה לא רק שמות רחובות. גם הם היו אומנים לוזרים. אין חוק שאומר ש-"רילוקיישן" משמעו לעבור מאינטל בתל אביב לאינטל בסן פרנסיסקו. יש גם רילוקיישן למטרות בניית קריירה אומנותית, וגם אלו שנכשלים לפחות ניסו. יש לי יותר כבוד למי שסיכן הכל על הימור של קריירה כסופר או צייר ועקר לשם כך לארץ חדשה, מאשר למישהו שטיפס אט-אט בסולם החברתי (corporate) עד שהבוס החליט שהוא ילד טוב מספיק ומגיע לו רילוקיישן כצ'ופר. אם אכשל פה כאומן אחזור לישראל או שאשאר פה ואעשה משהו אחר, אבל כבוד עצמי על ההחלטה שקיבלתי יש לי כבר, ואף מגיב חרה אף לא ייקח אותו ממני.
העוינות כלפינו נובעת אולי גם מהמיתוס הנפוץ שאנו חיים ב-"קומונות" של ישראלים בגלל שאנו לא מסוגלים באמת להיפרד מישראל. יש כאן כמה בעיות. האחת, מאיפה אתם יודעים איך אנו חיים? מדיווחים בעיתוני זבל ישראליים? משמועות פייסבוק? אותן קומונות מיתולוגיות קיימות בדמיונכם יותר מאשר במציאות הברלינאית, אז אנא מכם אל תאמינו לכל דבר שכתוב בעיתון.
שנית, וגם אם יש כאלו שמתגוררים יחדיו בקבוצות של ישראלים, מה רע בכך? אי-רצון לחיות בישראל משמעו אינו בהכרח שנאה תהומית ועיוורת לכל מה שישראלי, יהודי, או עברי. עזבתי את ישראל כי היה לי רע שם ובברלין חיי טובים בהרבה, אבל אני עדיין אוהב פלאפל ואת המוזיקה של אריק איינשטיין ואת הטורים של גדעון לוי וב. מיכאל ב-"הארץ" ואת הספרים של קישון, ועדיין יש לי משפחה וידידים שם, ועברית עדיין שפת האם שלי. מי קבע את אותו חוק שאומר שעם עזיבת ישראל עלינו לעזוב הכל מאחור? יש אלו מבינינו שרוצים לשמר קצת ישראליות בברלין, ואין בכך דבר רע, ואם ברצונכם לחתוך כל קשריכם עם ישראל—בבקשה! מי עוצר בעדכם? אך אל תירו חצי רעל מילוליים כלפי אלו שאוהבים להיפגש בשישי בערב ולשוחח בעברית על מנת פלאפל. אף אחד לא כופה עליכם להצטרף.
אגב, עלי לציין שלא ברור לי המנהג הנלוז של מגיבים פה לתת לינק לאיזה כתבה באתר חדשות שמראה התנהגות חזירית של ישראלים בחו"ל ולצרף לה משפט כגון, "עוד בבונים ישראלים עושים ככה וככה". זה שיש חזירים ישראלים בחו"ל אינו נתון לוויכוח, אבל מה בין זה לבין שאר הישראלים? חשבו על זה כך: נגיד והייתי מפרסם תמונה של שחורים אמריקאים במהלך התפרעות כלשהי ומפרסם זאת עם הטקסט "עוד בהמות שחורות עושות ככה וככה". האם לא הייתם רואים זאת כקנאות? נו, אז במטותא, חדלו. כל אחד יכול לעשות חיפוש גוגל לקבוצה ששנואה עליו ולמצוא תמונות וכתבות "מפלילות". זה קל, פשוט ומכוער למדי, טריק בו משתמשים רק מפיצי שנאה מקצועיים. ובכלל, אין לכם משהו טוב יותר לעשות עם זמנכם החופשי? למה שלא תבלו אותו עם ידידים או בתחביבים או עם משהו חיובי וקונסקרוקטיבי במקום לחפש בקדחתנות כתבות על ישראלים חזיריים?
שלישית, וזה נוגע ספציפית לנו הלוזרים מעולם האומנות, אנו צריכים קהילה מוכרת שתקלוט אותנו בארצינו החדשה. אומנות זה לא כמו מדע: ++C נראה בניו יורק בדיוק כמו שהוא נראה בתל אביב, ומשוואות דיפרנציאליות חלקיות נפתרות באופן זהה בפריז ובלונדון. אם אתה מתכנת טוב, שלח רזומה על פני המים ותמצא עבודה במוקדם או במאוחר.
עולם האומנות שונה. שם אתם תלויים במידה רבה בנישה החברתית בה אתם מוטמעים. לנישה כזאת קשה להיכנס ללא קשרים, והקהילה הישראלית בברלין מספקת קשרים אלו במידה מסוימת. שלח מחזה שכתבת לאלף תאטראות ואף אחת מהן לא תקרא אותו אלא אם הוא יבוא דרך מישהו מבפנים. ככה זה, אני לא קבעתי את החוקים אבל אני נאלץ לחיות לפיהם.
לסיום, ברצוני לציין שישנה נטייה בקרב ישראלים רבים ובעיקר בקרב אלו המגיבים כאן לראות בירידה מישראל מעין הליך מדעי, מתמטי אפילו, שיש רק דרך אחת נכונה לבצעו. אם לא ירדת כמוני, אז אתה לוזר, אפס, בטלן, כלומניק ונצלן. אני לא אוהב את ברלין, אז כל מי שגר שם אפס. אני בהיי טק, אז כל מי שאומן לוזר. אני עבדתי קשה בשביל הדרכון הזר, אז כל מי שקיבל אותו דרך הסבא כלומניק. ושלא נדבר בכלל על אלו שהתחתנו וכך קיבלו אזרחות! אלו גרועים יותר מדאעש.
אז זהו, שלא. אף אחד, פה או בכל מקום אחר, לא קובע לי איפה לחיות, מה לעשות, או איך לסדר אזרחות. אף אחד לא קובע לי איך להרוויח את לחמי. אנא מכם, התרכזו בחייכם שלכם והפסיקו לבקר אחרים.
ובכלל, לא ברור לי למה אלו שירדו ומרוצים מחייהם טורחים כל כך להגיב בשטנה כלפי כל מי שקצת שונה מהם. אם טוב לכם, אז למה רע לכם שלאחרים טוב? אולי כי לא טוב לכם…
בכל מקרה, אני מאחל לכולנו יום טוב.