עשינו את ראש השנה הראשון שלנו בקנדה יחד עם ההורים של האיש. חשבתי שכשאעבור את החג והתמונות של השולחנות היפים בפייסבוק ייעלמו, אני אכתוב איך היה לי, מה היה מוזר וגם אפילו אציין שהתגעגעתי קצת לציניות המאפיינת את המשפחה שלי בימים אלו. חשבתי לחכות למחר או אולי מחרתיים כדי לסכם את כל אלו אבל אז סבתא שלי מתה.
היא מתה בגיל 97 והאמת היא שהשנים האחרונות ממש לא עשו עמה חסד. אני אמורה להיות שלמה עם הבשורה, רגועה יחסית ואפילו להודות על כל השנים בהן היא הייתה דמות מדהימה. אבל אני מתמלאת ברגשות שלא ציפיתי להן, אני מרגישה שעכשיו, מכל שלושת החודשים שאני פה, הייתי מעדיפה להיות במקום אחר. נכון שאת הפרידה ממנה כבר עשיתי מזמן, עוד כשהאושר היה חלק מהמפגש ונכון שידעתי שהיום הזה יגיע ואפילו שוחחתי עם אמא שלי לפני שלושה שבועות על כך, אבל עכשיו קצת עצוב לי ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות.
אחד הדברים שאני אוהבת ביהדות הוא שיש סדר. כשמישהו מת, עושים הלוויה (או שלא, כמו במקרה של סבתא שלי השנייה), יושבים שבעה, אומרים משהו ואחר כך חוזרים לשגרה. ברור שעל פי המנהגים והסדר אני לא אמורה לשבת שבעה, אבל אם הייתי בארץ הייתי לוקחת חלק בכל אלה, הייתי קצת בוכה עם אחותי, היינו מספרות סיפורים מצחיקים ובמפגשי השבעה הייתי סתם נפגשת עם אנשים שלא ממש יצא לי לפגוש.
את הבשורה עצמה קיבלתי כשהייתי אצל חברים. הגעתי להחזיר דבר מה ובדיוק היו אצלם זוג מהקהילה ("מקוריים"). בדיוק קיבלתי הודעה מאח שלי שסבתא בבית החולים וכך גם אחותי וההורים שלי. סיפרתי את תוכן ההודעה והתנצלתי על קריאתה. חשבתי לעצמי "הנה, הסוף מגיע" ובכל זאת נשארתי לשוחח קצת, עד שקיבלתי את שיחת הטלפון מאחותי שהודיעה לי "סבתא מתה". בנימוס אמרתי "תודה, אני אדבר איתך" וניתקתי. אחותי לא הגיבה בצורה מוזרה, היא הבינה שאני לא לבד ואני, ברגע שהשיחה התנתקה פשוט בכיתי. הסובבים אותי עשו מיד את ההקשר בין ההודעה שהקראתי להם לבין השיחה ואני קיבלתי חיבוק שלאחריו הלכתי הביתה.
בבית הבינו אותי וחיבקו אותי. הבת שלי הייתה רגישה במיוחד, הבן שלי הסכים להיות סבלני והאיש אמר שאם יש לי צורך לטוס לישראל הוא יבין אותי וזה יהיה מקובל עליו. היות וקבעתי עם אמא שלי שלא אבוא, אני לא אטוס. אני עוד לא יודעת מה אעשה ואיך, אבל כשאגלה מה נכון לי לעשות, אשתדל מאד לעדכן.
נ.ב: אני לא מעלה תמונה של סבתא שלי כי אני מכבדת אותה ואת פרטיות המשפחה ממנה לא ביקשתי רשות לכך, אבל רק אציין שהיא הייתה נפלאה, בעלת ידיים שידעו להוציא מאכלים שאני מתגעגעת אליהם ושלמדתי ממנה המון על אנושיות. היא אמרה תמיד "אנחנו לומדים כל החיים ובסוף מתים טיפשים" אבל בשבילי היא תמיד הייתה חכמה.