עברו בערך חמישה ימים מאז שנחתנו בקנדה והסיבה לכך שאני כותבת את המילה "בערך" היא פשוט כיוון שיש לי קושי לעקוב אחר כל מה שמתרחש בחיינו כרגע 🙂 בעיקרון, הנחיתה שלנו לא הייתה הקלה ביותר שאפשר לחשוב עליה והיא כללה בין היתר:
אובדן של שלוש מזוודות מתוך ארבע וזאת בשתי תחנות שונות.
עיכוב בקבלת הדירה כיוון שחברת ההשכרה שכחה לדאוג להסדיר אותה למגורים.
דו"ח חניה כיוון שהחנינו את הרכב בצד הלא נכון של הכביש.
חברה ששכחה להביא לנו את אחד המזרנים שרכשנו, לא התקשרה אלינו וכשהגענו אליה נאמר כי מדובר בבעיית מערכת…
טוב, אלו הדברים הפחות חיוביים שנתקלנו בהם, אבל בחמישה ימים הספקנו גם לעשות לא מעט דברים ובניהם:
לנחות.
לנסוע אל סיינט ג'ון.
להיכנס לדירה זמנית.
לרכוש מזרנים, טלוויזיה, רומבה לניקיון יעיל.
לרכוש רכב.
לקבוע עם סוכן הנדל"ן בחינה של בתים לצורך רכישה.
וקצת יותר בפירוט על ההתחלה שלנו…
הטיסה עצמה כללה עצירת ביניים. נמל התעופה של בן גוריון היה מלא, חם, אך למרבה ההפתעה לא מלא בעצבים (אולי הדבר קשור לשעה בה טסנו). הגענו אל השדה לשים את המזוודות בשעה 3:00 יחד עם ההורים שלו, בן דוד שלו ואחותי ותכננו לשבת יחד לקפה אחרון בארץ. הדבר לא ממש קרה היות וסיימנו את התור למסירת המזוודות בשעה 5:20, מה שהשאיר לנו זמן בעיקר לנוע במהירות לעבר השער שלנו. נפרדנו במהירות, אבל זה לא מנע מהדמעות להופיע. זו הייתה הפעם הראשונה שהגדולה התמלאה בכעס, דמעות ואמרה "לא הייתי צריכה להסכים לזה כבר מההתחלה". הקטן לעומת זאת בעיקר ציין שהוא עייף.
במשך כל הטיסות הגדולה הייתה בעניינים שלה, חלק מהזמן נרדמה, חלק שיתפה פעולה, אך בעיקר הייתה רגישה מאד ובצדק. אנחנו ביצעו את ההזמנה של הכרטיסים דרך חברת קונדור כך שהטיסה הראשונה הייתה של אל על, השנייה של קונדור והשלישית של משהו מקומי (לא זוכרת בדיוק). כיוון שהיה איחור בהגעה לפרנקפורט, חיכה לנו מחוץ למטוס נציג שמיהר לקחת אותנו (ברגל, לא ברור למה לא הגיע פשוט עם רכב) לשער של הטיסה הבאה. לאחר שהגענו ונרשמנו הבנו כי יש לנו עוד זמן עד לטיסה ולכן הקטן ביקש לאכול משהו וקיבל (האיש שתה קפה אבל לא היה להם חלב סויה).
הטיסה השנייה הייתה נעימה יותר מבחינת המקום כיוון ששדרגנו את הכרטיס שלנו. מערכת הבידור של החברה כוללת בעיקרון מכשיר שדומה לטאבלט עם כמה משחקים, סרטים וכו'. זה לא משהו מיוחד, הארוחות לא היו יותר מאשר סבילות ועם זאת, היה נחמד מאד שהיה לנו שפע של מקום לרגליים ולהירדם. אני אישית ישנתי די הרבה בטיסות כולן, פשוט לא הצלחתי להישאר ערה. מדי פעם החלפנו מקומות בנינו היות והיה לנו זמן רב לעשות זאת.
הנחיתה בטורונטו הייתה המשמעותית עבורנו. גם כאן פגשנו בתור גדול, אך שלא כמו בישראל, גילינו כי מדובר בזמן קצר מאד כדי לסיים את הליך הכניסה לקנדה. משם הצביע לנו הפקיד לעבור למחלקת ההגירה וזאת כדי לבצע "לנדינג". גם שם היה תור, אך מהר מאד גילינו שהוא לא עבורנו ותוך דקות ספורות פגשנו בקצין הגירה (או משהו בסגנון) ששאל את האיש כמה שאלות, הם צחקו מעט ואז עברנו לקצינה או פקידה אחרת אשר הוציאה לנו מספרי SIN והסבירה לנו שאנחנו לא אמורים לשתף אותו עם אף אחד… זהו, מאותו הרגע סיימנו את הבירוקרטיה. לא מדובר היה בהליך קצר מאד, אך בהחלט לא ארוך ולא מתיש וזאת כמובן אם אין תור שצריך להמתין בו.
משם… עברנו לאולם המזוודות והגענו לאסוף את ארבעתן. אבל, לנו חיכו רק שלוש מזוודות. סקירה במקום העלתה שני נתונים לא משעשעים בכלל; הראשון הוא שהמזוודה הנוספת איננה, השני הוא שאין בדוכן של קונדור אף נציג, כך שאין לנו אל מי לפנות. עם תקווה שזו עוד תגיע אלינו המשכנו לרישום לקראת הטיסה הבאה. שם לא היה תור בכלל ולהפך, נראה היה שישנו עודף של אנשים שמטפלים בעניינים. הצגנו את הכרטיסים שכבר היו לנו והתבקשנו להניח את המזוודות על המסוע. שמנו את האחת, השנייה ואז האיש נעצר ושאל את הפקידה "את לא אמורה לשים משהו על המזוודה? איך ידעו להביא לנו אותה?" התשובה הייתה גרסה מקבילה לתשובה הישראלית "אל תדאג, יהיה בסדר" ובכל זאת על המזוודה השלישית היא בחרה לשים מדבקה.
את הזמן שנותר לנו בשדה בילינו באכילה קצרה ודי מגעילה (לא מצאנו שום דבר סביר) ושינה. הילדים פשוט נרדמו על השטיח הפרוס ואנחנו השתדלנו למנוע מהם לקבל יותר מדי חיידקים על ידי כך שלקחנו כמה חולצות שהיו בטרולי ויצרנו מהן כריות. השינה שלהם הייתה עמוקה יחסית והם לא ממש התלהבו מרעיון ההתעוררות. הקטן כל כך לא התלהב מהרעיון שכמעט התהלך מתוך שינה. כמובן, ברגע שעלינו על המטוס הוא שוב נרדם עד לנחיתה.
המזוודות שלא חיכו לנו בשדה התעופה של מונקטון (משם נסענו ברכב) לא הפתיעו אותנו וכך מצאנו עצמנו עם מזוודה אחת בלבד כששני שליש מהחיים שלנו מטיילים במחוזות אחרים בעולם. באותו הרגע דמיינתי לעצמי אותן כ"פליקס" השפן שמסתובב בכל מיני מקומות, פניתי לחברת התעופה (הפעם היו שתי נציגות במקום) והגשתי תלונה רשמית ומאד מורכבת כיוון שלא היו לנו פרטים מסוימים כמו למשל טלפון מקומי ליצור איתנו קשר.
אנחנו בילינו חלק מהלילה במונקטון (הנחיתה הייתה בשעה 1:00 שעון מקומי אז לא היה הרבה לילה לשינה) במוטל נחמד מאד שעלה על הציפיות. בבוקר חזרנו לשדה התעופה, נטולים מזוודות ומוכנים לאסוף את הרכב שהזמנו ולנסיעה לסיינט ג'ון. הסיפור עם המזוודות הסתיים כיומיים לאחר האבדן. בשלב שבו כבר היה לנו מספר מקומי. בשעה 23:30 הגיע איש שהוביל אותן למוטל בו היינו וכל שנותר היה להגיד תודה שהגיע ושלא צריך היה לריב יותר. אגב, באופן מפתיע, הגיעו כל שלושת המזוודות ולא שתיים שאבדו בחלק האחרון של הטיסה.
כדי שלא להאריך במילים, אספר על המשך השבוע הראשון בפוסט הבא.