סיימנו שנת לימודים ראשונה בקנדה

ביום שישי האחרון, 23/6, הילדים הלכו ליומם האחרון בבית הספר לשנה זו.

התרגשתי לפני, תוך כדי ואחרי. זהו, עשינו את זה, הם סיימו את השנה. הם הגיעו שניהם חסרי ביטחון בשפה, ללא רצון מיוחד להישאר, בלי חברים וסיימו כשהשפה נראית להם קלילה, עם חברים וחברות וביטחון עצמי גבוה (דיו, לא צריך להגזים). סוף שנה הוא הזמן הנכון ביותר לטעמי לעשות סיכום בית ספרי, לעמוד על ההבדלים בין מה שהיה לנו בסך הכל רק לפני שנה ומה סיימנו עכשיו ובקיצור, סוף שנה.

MR. או MRS

הגיע הזמן לשים את עניין ה"מר" או "גברת" על השולחן (או על גבי הפוסט). זה מקסים בעיניי. הילדים לא קוראים למורים בשמם הפרטי, לפעמים הם אפילו לא יודעים מהו השם הפרטי. הרשמיות הזו שנשמעת בצליל ראשון מרוחקת וקרה… היא בסיס להגדרת התפקידים, המורה הוא המורה, הוא המיסטר או המיס (או המיסיס) והתלמיד, הוא תלמיד. שלא נתבלבל לרגע בתפקידים והאמת, אנחנו לא.

שעות לימוד

בישראל הילדים שלי היו יוצאים בהסעה של 7:15 וחוזרים בהסעה בשעה 14:45. כיוון שגרנו במועצה אזורית, ימי החופש היו שישי ושבת. כאן, ימי החופש הם שבת וראשון, הלימודים מתחילים בשעה 8:15 ללא קטן ובשעה 8:30 לגדולה. הסיום הוא בשעות 14:30 ו-14:40 בהתאמה. לדעתי מדובר פחות או יותר באותה כמות של שעות לימוד, אבל כל שיעור בכיתה נמשך שעה עגולה.

חופשות

טוב, זה נושא רגיש תמיד. פעם אחר פעם שמעתי תלונות של הורים בישראל על לוח החופשות. הוא מפוזר, לא נוח ובוודאי שלא קשור לחופשות של ההורים. פה… אני לא בטוחה שהמצב הרבה יותר טוב ולהערכתי (לא ספרתי) הילדים נמצאים את אותו מספר הימים בבית הספר. עם זאת, אופי החופשות משתנה. החופש הגדול מתחיל ב-23 ליוני ומסתיים מתישהו בשבוע הראשון של ספטמבר (משתנה מדי שנה). חופשת הכריסמס מזכירה את חופשת הפסח, היא החופשה הגדולה באמצע השנה ובין לבין יש כל מיני חופשות. מעט מאד חופשות חגים (חג ההודיה למשל) ופה ושם ישנם "ימי התארגנות למורים" בהם הילדים יוצאים לסוף שבוע ארוך. החיסרון – היגיון שלא מצאתי אותו. היתרון – סוף שבוע ארוך, ימי החופשה מתוכננים לימי שישי כך שאפשר יהיה לצאת ולבלות יחדיו.

מתמטיקה (נסו לדמיין את זה עם פוגי בראש)

אף פעם לא דגלתי במערכת חינוך מצטיינת ששואפת לציונים גבוהים בלבד. עם זאת, תמיד נחמד לקבל ציונים גבוהים והדבר אפשרי כאשר מגיעים ללמוד את מה שכבר למדת. מבחינה אקדמית, לילדים שלי היה קל במתמטיקה כיוון שהם כבר למדו את החומר לפני שנה או שנתיים. יש חומר שהם עוד לא נגעו בו, אבל באופן כללי הרמה נמוכה מזו של ישראל. היתרון לטעמי ברור, עדיף שיבינו מה הם לומדים מאשר לרוץ קדימה, החיסרון הוא הרמה הכללית שהיא נמוכה. למרות כל הכתוב הציון ניתן גם על בסיס התנהגותי ושיתוף פעולה ופה הייתה גם אצלנו בתעודה נפילה.

גודל כיתה

טוב, אם אתם חיים בישראל וילדכם בבית ספר ציבורי, זה עומד להיות כואב. אין פה כיתות של 30+ ילדים. למיטב זיכרוני הגדולה בכיתה של 26 תלמידים והלא קטן בכיתה קצת יותר קטנה. זה יותר נוח, יש מרחב ומיותר לציין כי המורים מתמודדים עם פחות ילדים.

מסדרונות ולוקרים

בכיתות הגדולות (חטיבה ותיכון) יש לוקרים במסדרונות והם משמשים לכל דבר. הילדים לא נכנסים עם תיקים לכיתה אלא רק עם החומר הרלוונטי לשיעור. למה זה טוב? תחשבו על עצמכם, יושבים בכיתה כשהתיק לידכם. לרגע אתם צריכים את הקלמר, לחדד את העיפרון, להחליף לעט ו… הבנתם את הרעיון. כאן אין את זה. נכנסים לכיתה עם החומר הרלוונטי, אם יש מכשיר סלולרי (לרוב אין) הוא מונח בתוך הקופסה על שולחן המורה ומה שנשאר הוא ללמוד במינימום גירויים.

מבחינת המסדרונות, הם עמוסים, לוקרים נפתחים ונסגרים, לפעמים על תלמידים אחרים וזה מקום של התחכחות קבועה (מזכיר לי את החטיבה שלי, לא אהבתי את הרעיון מעולם). אני משערת שמבחינה זו הרעיון הכללי דומה, רק ששמתי לב לכך שפה רוב הזמן המסדרונות והכיתות פשוט נקיים.

נעליים

כמעט באותו נושא, אצל הלא קטן הם צריכים להביא נעליים לכיתה. בבוקר ובהפסקות יוצאים החוצה (עד מינוס 20 מעלות) ולכן הנעליים יכולות להיות מלוכלכות. כדי שהכיתה תישאר נקייה מתיישבים הילדים על הספסל ומחליפים לנעלי הכיתה שלהם. בעיניי זה מקסים ונותן אווירה ביתית בגיל שבית הספר הוא בסך הכל עוד בית.

מגבלה ומוגבלות

אם אתם מתגוררים בישראל, זה הזמן לשאול את עצמכם מתי פגשתם ילד עם תסמונת דאון? מתי ראיתם בבית הספר ילד אוטיסט? פה הילדים משתלבים בתוך המערכת. אני משערת שלא כולם, אבל יש חונכים לשם כך ואני זוכרת שבשלב מסוים הבת שלי קינאה בילד עם תסמונת דאון כי יש לו ליווי קבוע וימשיך להיות לו חונך לאורך כל שנות בית הספר. המפגש הטבעי הזה, מאפשר לנו להיות אנשים עם יותר חמלה ונותן לנו הזמנות להכיר את מה שיש בסביבתנו. כמובן, זו רק דעה אישית, אבל בעיניי זה מקסים שאנשים לא "מוגלים" לבתי ספר אחרים, רחוקים מהעין, רק כדי שיהיה לנו נוח.

למי שייכת הכיתה

הנה משהו שאני מאד אוהבת. הכיתה שייכת למורה והתלמידים זזים לכיתה שלו. למורה יש ארון משלו, חומר, מקום ובקיצור, זו הכיתה שלו והתלמידים מגיעים אליו כדי ללמוד. כל מה שהוא צריך, כולל הלוח החכם, המקרן וכל פרט אחר, נמצא במקומו, היכן שהוא הניח אותו. אין הסתובבות של המורים בין הכיתות, שהתלמידים יילכו.

תקשורת

התקשורת מול בית הספר היא… שונה. מדי יום ישנן הודעות מבית הספר (אחת לכל בית ספר), אם הילד מאחר או לא מגיע יש להודיע לבית הספר אחרת מקבלים טלפון עם הודעה אוטומטית על כך שהילד לא הגיע (בפעם הראשונה חשבתי מיד על עניין הילדים שנשארים באוטו ושיש מנגנון אוטומטי שכן עובד). מעבר לכך, אין לי את הטלפון של המורה. יש לי את המייל שלה, את הפרטים של בית הספר ואין דבר כזה להגיע לבית הספר ולדרוש שיחה עם המורה. אפשר להיפגש, רק צריך לבקש זאת ולקבוע בצורה מסודרת. התקשורת שונה, מחייבת יותר, לא קלילה וזורמת.

חיוביות

בכניסה לבית הספר של הלא קטן יש מקום להורדת הילדים. בכל בוקר, עד השעה 8:00 יש שלט מתקפל עליו כתוב בתרגום חופשי "תודה שהגעת בזמן." בית הספר מעודד הגעה בזמן, אם הילד מאחר עליו להירשם בכניסה ולהסביר מדוע איחר ולמרות זאת, הבחירה היא במילים חיוביות. שתי מורות או המנהלת ומורה מחכות לתלמידים, מברכות לבוקר טוב, מדברות איתם, מחמיאות על חולצה חדשה או משהו אחר ואיכשהו נראה שפשוט אכפת להן (אצל הגדולה יש מנהל והרבה מורים אבל היא כבר גדולה ויש פחות מחמאות מצד המורים אבל לא גישה שלילית).

והנה עוד סיפור קצרצר על חיוביות – אחד הילדים בכיתה של הגדולה התנדנד על הכיסא עד שהוא נפל אחורה. ככל הנראה זה כבר קרה לו יותר מפעם אחת. המורה החליט לעצור את השיעור, אמר לכולם "חכו רגע," רץ לפינת האבדות (הנמצאת בקצה המסדרון), הביא קסדת הוקי, שם לו על הראש ואמר "עכשיו אתה יכול להתנדנד בלי להסתכן…" הכל עניין של גישה וההחלטה במה לבחור, ברור שהוא יכול היה לצעוק עליו אבל המורה בחר בדרך הומוריסטית וחיובית.

לסיכום

יצא פוסט ארוך ובוודאי פספסתי כמה דברים. סיימנו את שנת הלימודים הראשונה שלנו פה. כולנו התקדמנו, עברנו שינויים וזו הייתה מבחינתי השנה של הילדים, השנה בה התרכזנו בעיקר בתמיכה בהם. ככל הנראה זה עבד. אני אוהבת את בתי הספר פה, את רוב המורים, אוהבת את זה שאין צעקות, שיש כיתות קטנות ובעיקר שיש סדר.

נכנסנו לשנת הלימודים בלי לדעת מול מה אנחנו עומדים. אנחנו יוצאים ממנה שמחים, עם המון חברים, ביטחון, יוצאים לחופשה ארוכה אך מרגשת ונשמח לחזור לשנת הלימודים הבאה.