אני הולך לכתוב עמדה מאוד לא פופולרית. עמדה שיוצאת נגד כמעט כל מי שרואה עצמו "ישראלי" בשעה שכזו. כל מי שצופה בטלויזיה ומתמלא גאווה ענקית למשמע שלל סיפורי גבורה. לדעתי יש הרבה מקום לביקורת גם על חלק מסיפורים האלה – והאמת היא שהסיפורים האלה רק מאשררים שעתיד המדינה הזאת אבדון מוחלט. ותיכף תבינו למה אני מתכוון.

בחרתי להתמקד בסיפור "גבורה" אחד. אמנם נתקלתי בכמה סיפורים שונים בעלי אופי דומה, אבל הסיפור הזה מעיד אולי בצורה החזקה ביותר לטעמי על הכשל המוסרי העצום שקיים במקום הזה, ב"עם" הזה, במדינה הזאת.

ה"גיבור" תיבון

האלוף (במיל') נועם תיבון תוייג כגיבור ע"י הציבור הישראלי כבר בשעות הראשונות של המלחמה. הסיפור, בתמצית, הוא שתיבון יצא מתל-אביב בשעות הבוקר של שבת ה-7 באוקטובר לעבר עוטף עזה, על מנת להציל את בנו ונכדותיו שהתבצרו בממ"ד בקיבוץ נחל עוז. בשלב מסוים תיבון נכנס לקיבוץ, לחם במחבלים, השמיד את האויב, וחילץ מהבית את הבן והנכדים ללא פגע. הרגע ההרואי ביותר היה כאשר תיבון נקש על חלון הממ"ד מבחוץ ואמר: "אבא כאן".

תיבון התראיין בכל מקום. הוא זכה לסיקור תקשורתי עצום על הגבורה וההרואיות. הוא תיעד שלב אחרי שלב בסדרת כתבות שונות את מעשיו באותם רגעים של אומץ. הוא סומן כגיבור לאומי. הדמעות זלגו ללא לאות.

אבל אני – אולי כדרכי בקודש – תמיד בוחן את הדברים לעומקם. אני אף פעם לא מסתפק בשורות תחתונות אלא מעדיף ללמוד את פרטי המקרה. לא משום שאני חושד במשהו לא כשר, אלא בגלל שאני סקרן ולנוכח הרצון שלי להבין את כל מעטפת האירועים והנסיבות. זה עוזר לי להבין את היקף הגבורה ולהעריך אפילו יותר את הדמות. אלא שבמקרה הזה, כשלמדתי את המקרה קצת יותר לעומק – נראה לי שכל הסיפור הזה צריך להיות מסופר אחרת לגמרי. ולדעתי – עם כל הקושי שבדבר – גיבור אמיתי אין כאן. יש כאן, בעיקר, פושע.

עכשיו, בכל מה שאני הולך לכתוב אני ניזון מעדויות של אנשים, בין היתר תיבון עצמו (כפי שראיתי בכתבה בערוץ 12 ובכתבות נוספות שנעשו עליו). אני לא יודע אם העובדות המתוארות שגויות או לא מדויקות – ואם כן, אשמח שתאירו את עיניי ואתקן בהתאם. אבל חשוב להבין שהעד הראשי לסיפור הזה הוא תיבון שפשוט סיפר קבל עם ועולם, עלי מסך הטלויזיה, את הסיפור.

ה"גיבור" של הסיפור הזה, הוא אכן אדם אמיץ (אבל הוא ממש לא גיבור). הוא יצא מביתו בתל-אביב אל תוך התופת, בשעה שמסתובבים באיזור אלפי מחבלים חמושים, ללא נוכחות משמעותית של כוחות ביטחון. אבל מה שהוא עשה מכאן והלאה היה, לדעתי, בגדר פשע, לא פחות.

לפי המתואר (בין היתר על-ידו), תיבון הגיע לקיבוץ מפלסים כשהוא לובש מדי אלוף. הוא פגש במקום חיילים של אחת היחידות (מגלן כמדומני). הוא הורה (או רמז הוראה) לחיילים שהיו במקום להתלוות אליו לקיבוץ נחל עוז. אחד החיילים השיב את התשובה הנכונה (למרות שטעה בהמשך), וענה לו ש"יש בירוקרטיה" שצריך לעבור כדי שהוא יוכל להתלוות אליו. במילים אחרות, אותו חייל הבין את הבעיה. מפה לשם, תיבון ככל הנראה שכנע את החייל והמגבלה הוסרה. הנימוק היה "שבשעה כזאת אין בירוקרטיה". כמה נוח. הוא יצא עם החיילים שאסף אל עבר קיבוץ נחל עוז. מספר אנשים מספרים מעדות ישירה – שכאמור לא בדקתי אותה ואת נכונותה – שבשלב הזה הכוח הותקל, ויתכן שאפילו חטף פצועים/הרוגים. זה לא הספיק לתיבון והוא על-פי הנטען עבר לעבוד עם כוח אחר, צנחנים הפעם. הוא פיקד עליהם ופילס את הדרך בין הבתים אל עבר בית בנו. הוא נקש על החלון, שחרר את משפחתו ולאחר מכן שב אל הקיבוץ על מנת להמשיך להילחם במחבלים שהיו פזורים בשטח.

האיש גיבור! מה כואב לך?!

האמת היא שבימים האחרונים דיברתי עם הרבה אנשים על גבורתו של נועם תיבון. הדעה הנחרצת בקרב כולם – ואני מדגיש ממש כולם – היא שמדובר בגיבור ישראל. אלוף – על מלא מלא. אף לא אחד מהם – וביניהם גם כמה אנשים נבונים ומשכילים למדי – לא דיבר על הפגם המוסרי העצום שארע כאן, שלא לומר על הפשע שבמעשה.

ופה הבעיה שלי. הישראלי המצוי הוא בעצם קומוניסט. תפיסת השחיתות מושרשת עמוק בתוך העורקים שלו. הוא הפך אדיש לבזיזה, וגזל, גם כאשר מדובר על חיים ומוות. וזו הסיבה שבגללה איש אינו מבחין בפרצופו האמיתי של "גיבור" סיפורנו. איש אינו מבחין בכך שתיבון = ביבי. דרגות שונות ומשקפיים – אבל אותו DNA. אותם גנים שפלים של נפוטיזם כוחני ואלים, שלא יודע שובע גם בסיטואציה הנוראה מכל, כשמדובר בברירה בין דם לדם.

בואו ואסביר לכם מה הבעיה כאן. אולי אצליח לעורר מישהו מהתרדמת. תיבון, לפי הנטען ואפילו על-ידו, ניצל את דרגותיו, הגיע לשטח, והורה לחיילים (או רק ביקש מהם – זה בכלל לא משנה אגב) להצטרף אליו להציל את בנו. הוא לקח חיילים שמשרתים בצה"ל במשימה א', והסיט אותם למשימה ב', שהוא החליט שהיא חשובה ונעלה יותר. אדם אחד, החליט לתעדף את חיי בנו ונכדיו, על פני חיים של אנשים אחרים. וכדי שיהיה תוקף לתעדוף הזה, הוא השתמש בדרגות שלו.

אם היה לוקח את עצמו ואיזה חבר (אזרח) או שניים למשימת הצלה של בנו – אין עם זה שום בעיה. זהו אומץ וגבורה והייתי הראשון שמסיר את הכובע על המעשה. כמובן שאין לי גם שום ביקורת על האומץ והגבורה שהפגין – אם הפגין – לאחר ההצלה של בנו, אם נשאר להילחם ולהציל משפחות נוספות. הבעיה היא לקיחת חיילים אחרים שהיו באמצע משימה מבצעית אחרת, ותחת פיקוד של מפקדיהם, והצלה קונקרטית של היקר לו. הבעיה היא השימוש הציני בדרגותיו כדי להציל את מי שקרוב אל ליבו.

האם הנסיבות המקלות – באמת מקלות?

רבים מבני שיחי העירו לי שיש מספר אלמטים בסיפור שהם בבחינת "נסיבות מקלות":

– תיבון נלחם והרג מחבלים.

– הוא המשיך להילחם גם אחרי שחילץ את בנו.

– הוא סייע לחילוצם של אנשים נוספים בנחל עוז עוד לפני שחילץ את בנו.

– היה כאוס! היה בלאגן! לא היו הנחיות!

– הוא נלחם עם אקדח בלבד בתחילה.

– הוא גילה אומץ וגבורה כשאנשים אחרים ישבו בבית וצקצקו על המחדל. וכו'.

כל אלו – רבותיי – אינם משנים את המציאות. אינם משנים את העובדה שבוצע כאן פשע. אינם יכולים להפחית מחומרת המעשה. הם אולי "טיעונים לעונש", אבל הם בוודאי לא משנים את הפגם המוסרי העצום שבמעשה. ולמה? משום שכנגד הנסיבות המקלות האלה צריך לזכור שיש הרבה אולי שאנשים מתעלמים מהם:

– אולי החיילים שגייס לטובת חילוץ בנו היו יכולים להציל ילדים, זקנים ומשפחות אחרות מרצח/חטיפה?

– אולי המשימה שפיקד עליה היתה נמוכה בסדר התיעדוף – בגלל היקף הקורבנות הפוטנציאלי הנמוך?

– אולי היו עוד הרבה אנשים שהיו כלואים בממ"דים והתחננו לעזרה מהצבא – אבל איש עם דרגות לא היה שם כדי להציל אותם?

– אולי רמת הסיכון שבה היה נתון בית בנו של תיבון היה יותר נמוך מבתים/שכונות אחרים ברחבי העוטף?

למה אין שום עתיד לישראל?

הבעיה המהותית שניצבת מתחת לפני השטח, היא שרבים מהישראלים מזדהים עם נועם תיבון. הם בכלל לא מבינים – וגם לא מסוגלים להבין – מה הבעיה. הם טוענים בשצף קצף: "מה, אתה, לא היית מגן על הילדים שלך?!". אבל אני חושב שיש כאן שילוב של בורות, טמטום ותפיסה קומוניסטית. אנשים פשוט לא מסוגלים להבין מה זו שחיתות. מה זו אפליה. מה זה נפוטיזם. אנשים לא שמים את עצמם בנעליה של אותה אם של תינוק שאולי נחטף לעזה בגלל המעשה האנוכי והשפל של תיבון.

מנהיג הוא לא אדם שמנצל את המערכת לטובת משפחתו. אין שום הבדל בין ביבי, איש בזוי ושפל, שהמרחק בינו לבין מנהיג הוא כמזרח למערב, לבין תיבון. שניהם קורצו מאותו החומר. זה אותו החומר של כל שאר האינטרסנטים שעושים את עצמם גיבורים גדולים.

ביבי יום אחד לא יהיה יותר ראש ממשלה. ויבוא במקומו "מנהיג" אחר. תיבון לבטח יהיה אחד המועמדים הראויים ביותר לדעת רבים. אבל העובדה שאני כמעט היחיד שרואה את הפנים האמיתיות של "המנהיגים" הישראלים לא משנה את זה שאין שום עתיד לישראל.