אחד הדברים שהכי שכנעו אותי לעזוב את ישראל היתה ההתבוננות על החברה הישראלית בעשור החולף בהשוואה לחברה הישראלית שבה גדלתי לפני כמה עשורים. מבט על כך מלמד שהחברה הישראלית כיום היא נוראית אבל היא עדיין לא בלתי נסבלת. אך העניין החשוב הוא המגמה. הגרף ברור, ואם ללמוד מהתהליך שעברה המדינה, בתוך עשור-שניים אולי שלושה לעתיד, החברה הישראלית תהפוך לחברה שלא ניתן עוד לחיות בה לאיש כמוני. חברה שבה אהיה מיעוט קיצוני, עם דעות ליברליות "חשוכות", שההמון הזועם לא מכיר בהן, ומקיא אותן החוצה.

אבל כשאני משוחח עם חברים שחיים ואוהבים כאן, הם מזכירים לי שמבחינתם "צריך לחיות את הכאן והעכשיו", ולא לעסוק כל היום במה יהיה בעתיד. לטענתם, כיום עוד אפשר איכשהו לחיות כאן, למרות הכל. ואם – ורק אם – הדברים ישתנו בעתיד אז צריך להתחיל לחשוב על העזיבה – אבל למה להקדים את המאוחר?

אני חושב שזאת מחשבה אגואיסטית ואנוכית מאין כמוה לכל מי שיש לו כאן ילדים ודור המשך.

ההגירה קשה לדור המהגרים

מעבר בין מדינות הוא אירוע קשה ומורכב. לא חוויתי אותו אישית (עדיין) אבל טובים ורבים מחבריי ומכריי חוו אותו (במקומות שונים בעולם) וגם באתר הנפלא הזה הסיפורים מלמדים על זוועות שעוברים המהגרים.

זה כמובן ברור. השינוי הפיזי, הבדלי השעות, הבדלי השפה, הפער התרבותי וכו', לצד הררי בירוקרטיה כל אלה הופכים את ההגירה עבור המהגר לסיוט שיכול להימשך אפילו שנים ממועד ההגירה. חלק מהאנשים מתארים את ההגירה כאחת המשימות הכי קשות שביצעו בחיים שלהם, אם לא הקשה מכולן.

כשלעצמי, אני בדרך כלל אוהב להקדים את האתגרים ולא לדחות אותם, ואני כבר לא יכול לחכות להיות אחרי התהליך, אבל לצערי מסיבות שונות אני נאלץ להישאר כאן עוד קצת. אבל לא לעוד הרבה זמן.

בכל אופן, אין כל ספק שהגירה זו משימה קשה ומורכבת, ומובן לחלוטין למה רבים כל כך נרתעים ממנה.

אלא שכמו הרבה דברים בחיים, צריך להסתכל על הסיפור בתמונה הרבה יותר רחבה. אם לשים את הדברים ברזולוציה הנכונה – ההגירה קשה בעיקר לדור המהגרים. כלומר, אלו שחוו הגירה מלאה – הגיעו מרקע תרבותי אחד לרקע תרבותי אחר – ושינו בבת אחת את חייהם – אלו יחוו את ההגירה במלוא עוצמתה. אל מולם – הדור השני, דור הילדים, עשויים לחוות אמנם קשיים מסוימים (כתלות בגילם) אבל החשוב הוא שאלו יהיו קשיים מתונים יותר, ויכולת ההסתגלות שלהם תהיה מהירה יותר. במילים אחרות – עבור הדור החשוב לכם באמת, דור הילדים שלכם, ההגירה לא צפויה להיות מאתגרת כל כך.

אל תהיה אגואיסט – תהגר בשביל הילדים

הקול הפנימי שקורא לי לצאת מישראל אומר זאת בצורה ברורה וחד משמעית – והוא שב ומדגיש שאני בכלל לא העניין. נכון שיהיה לי קשה, ומאתגר, ומורכב. נכון שיהיו פערים, ומורכבויות, ובירוקרטיות. הכל נכון. אבל אני בכלל לא הסיפור פה. מי שאני צריך לחשוב עליהם כשאני הולך בגייט בדרך החוצה מהארץ, הוא הילדים שלי. בשבילם אני עושה את הכל.

למה? מה ההצדקה לכך?

משום שכמו שאני דואג לרווחתם, לבריאות שלהם, להאכיל אותם ולכלכל אותם, אני עושה רבים מהדברים האלה לא בשביל הילדות שלהם – אלא בשביל בגרותם. חשוב לי האושר שלהם. זאת המחויבות שלי כלפיהם.

אם אני מעריך שישראל היא לא מקום ראוי למגורים לאנשים כמוני בעוד עשור או שניים, למה שאהמר על כך עבור היקרים לי מכל? למה שלא אתן להם הזדמנות אמיתית להצליח – במקום אחר? אם אקדים היום להגר החוצה, הם יותר מהר יסתגלו. הם יותר מהר יתרגלו. הם יותר מהר ימצאו את עצמם טוב ממני ביעד החדש. אבל כשהם יגיעו לשם, נקודת הפתיחה שלהם תהיה שונה לגמרי. יהיה להם את כל החיים להעביר במדינה החדשה. לחיות ולהגשים את עצמם. והכל מבלי לדאוג לעשורים המתקדמים של חייהם.

ואם לא שוכנעתם עדיין – תחשבו עכשיו מה היה קורה אם ההורים שלכם היו מחליטים לפני 30-40 שנה לעבור, למשל לקנדה? אתם הייתם היום כבר 40 שנה קנדים. האם הייתם כל כך עסוקים בכל השטויות שמתרחשות להן 15 שעות טיסה מכם במדבר הזה שנקרא ישראל? מסופקני. הייתם היום חיים כבני המקום. קנדים לכל דבר ועניין. ושום מחשבה על הטרללת הישראלית לא היתה עולה בדמיונכם.

אתם בסך הכל משלמים היום על ההחלטות של ההורים שלכם. הם לא ראו את הנולד. אבל אתם? אתם כבר רואים היטב.