אוהב את ישראל, אך עם הפנים לחוץ לארץ ✈️

מאמר אורח: מאת נדב.

נהנתי בעבודה עם חו״לניקים, ועכשיו אני לא יכול לחזור אחורה.

באמת שרציתי בכל מאודי להיות פטריוט ישראלי.

רציתי להיות גאה בדגל שלי, במדינה בה גדלתי ובשפה העברית שבפי. אך כורך הנסיבות הוביל אותי לכך שהישראליות הפכה מזהות מובנת מאליה לנטל של תכונות אופי לא רצויות, אגרסיביות ומנטליות עדר שגוררת אנשים מעטה במקום להעלות אותם על נס.

מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי זיקה לחו״ל. זה התחיל בזה שנולדתי במדינה שעד לא מכבר היתה באיחוד האירופי, נוצר בתודעה את העובדה היבשה שנימקתי מחוץ לארץ הקודש. זה המשיך בפורומים אינטרנטיים רב לאומיים בהם הפלגתי טרום עידן הפייסבוק והאינסטגרם, והמשיך לרילוקיישן ששינה לי את החיים.

יצאתי אל אותו רילוקיישן (שהוגבל מראש בזמן) בראש סקרן, וכ״רכז קהילה״ במקצועי ראיתי בעצמי נציג של ישראל לכל דבר ועניין.

אלא שדווקא אז החלו הקלקולים בגישתי כלפי החברה הישראלית. לפתע, שמתי לב שדיבור ישיר ונטול פילטרים מתחבר בנימוסין וטאקט-וזה מצא חן בעיניי. את האווירה הארגונית הכאוטית שחוויתי בעבודות עם מעסיקים ישראלים קודם לכן, החליפו סדר וארגון שנתנו לי נחת רוח. את הרצון ״לתת תחת״ בעבודה החליף work-life balance אמיתי.

והכי חשוב: העלתי בפי את השפה האנגלית, שפה שבה עדינות, רהיטות ותחכום חשובים יותר מהתלהמות והתבהמות.

כאשר נאלצתי לעבוד עם ישראלים ששהו גם כן באותה מדינה, התמלאתי חלחלה-כי הם עדיין עבדו לפי אותם מנהגים שהבנתי מלכתחילה שהם פסולים. לעומת זאת, התחברתי ללא-ישראלים, ואלה כמוני עם רקע מארץ הקודש שכן התחברתי אליהם, היו עם תפיסת עולם דומה לשלי באשר להשתלבות בעולם הגלובלי ובינלאומיות כערך.

ההבדלים הללו שניצתו באותו רילוקיישן, שבו ובערו אף יותר כשנאלצתי לחזור ארצה, בשל סיום תוקפו של הסטטוס חוקי שבגינו עבדתי בחו״ל. עם חזרתי, לצד ההנאה מאהבת חיי-זוגתי (השואפת גם היא להגר ובאותו ראש כמוני) נתקלתי בבוסים שלא מכבדים גבולות, בגסות רוח ברמה היום-יומית, לחץ מטורף בכבישים ובאוויר, שמרנות חברתית ביחס למוסד המשפחה ותחושת קבס שלאנשים שאין להם ברירה אלא לחיות כאן.

שלא תבינו אותי לא נכון-יש בי הערכה עצומה להיסטוריה היהודית וגם הבנה של הערך הסנטימנטלי של ארץ ישראל. אלא שאני לא מבין למה אנחנו צריכים לשלם ״מס ציונות״, הן כזה שעולה כסף והן כזה שאינו נמדד בכסף.

אני גם לא רוצה לצייר את ישראל בתור גיהנום עלי אדמות, שכן גדלתי פה, יש לי חברים וקרובים רבים ובהחלט אפשר להנות כאן מבילויים כאלה ואחרים.

אני חושב שנקודת המפנה מבחינתי ביחס לשאלה ״איפה אני רוצה להשתקע בעתיד״ נבעה מתוך שאלה אחרת שהתחלתי לשאול את עצמי: ״איזו השקעה ארוכת טווח היא טובה?״

שאלתי את עצמי בהיגיון האם אני מוכן לסבול עבודה מסורבלת, לא מאורגנת, לחוצה ואגרסיבית עם קולגות ישראלים.

שאלתי את עצמי האם אני רוצה להידפק בשבתות או לא לראות טבע רק כי אין לי רישיון בשל מגבלה רפואית, וזאת בהיעדר תחבורה ציבורית הולמת בישראל בסופ״ש ובכלל.

שאלתי את עצמי האם אני רואה את עצמי משלם מאות אלפי שקלים על התואר של ילדיי העתידיים, בזמן שבאיחוד האירופאי אפשר ללמוד בזול או בחינם.

שאלתי את עצמי האם אני מוכן להביא ילד לעולם ולקחת סיכון ש- 18 שנים לאחר מכן הוא יהרג בצבא.

שאלתי את עצמי האם זה חכם להשקיע כלכלית בנדל״ן במדינה שנמצאת תחת סכנת השמדה איראנית.

שאלתי את עצמי האם החברה הישראלית הולכת למקומות של פיוס וגישור כלפי המיעוטים החיים בה, והאם לאדם כמוני, ששואף לקיום משותף בכבוד הדדי עם המיעוט הערבי והמיעוט החרדי, יש פה מקום.

התשובה לכל השאלות הללו היתה חד משמעי לא. בשילוב עם כל הסיבות החיוביות שעומדות מאחורי הגירה: הזדמנות להכיר אנשים חדשים, ללמוד שפות ולהתפתח, הגעתי למסקנה שזה המהלך הנכון עבורי בשנים הבאות.

לשמחתי, השגתי גם דרכון שמאפשר זאת.

המסר שלי אליכם אינו לשנוא את ישראל, להפך-אהבו אותה בכל לבבכם. המסר שלי אליכם הוא לא לנתק קשר עם ישראל, להפך-הפכו את הישראליות לבחירה ולא לדבר שנכפה עליכם.

כדי שנוכל להגשים את החזון הציוני, צריך להיות טוב לחיות פה, לא רק לקומץ של בעלי אינטרסים כאלה ואחרים.

ברגע שהמדינה תפסיק להתייחס אלינו כנתינים יהודים אלא כבני חורין שבוחרים האם לממש את החזון הציוני דרך הרגליים או לא , יהיה שווה לחיות פה.

כשיהיה יותר כבוד ונועם הליכות בתקשורת הבין אישית פה, יהיה תענוג.

כשיפתרו פה הבעיות הכלכליות, החוקתיות, האזרחיות, הדתיות ועוד יהיה נפלא פה. עד אז, ראשי וליבי מוכוונים אל העולם הגדול, בו לא הכל מושלם, אך נדמה כי שפוי יותר.