למה אני מרגיש זר – בישראל?

רוב מוחלט מהישראלים מרגישים שישראל זה "הבית". המקום שממנו הגיעו. המקום שבו כתבו את סיפור חייהם. המקום שאליו הם שייכים. עבורם ישראל היא הרבה יותר מאשר מרחב פיזי לשהייה, אלא משהו עמוק הרבה יותר. ישראל היא חלק מהזהות שלהם. היא חלק ממה שמגדיר אותם. לכן, רוב הישראלים מרגישים שייכים לישראל.

באופן שאולי יישמע מעט משונה – אני ממש לא שותף לתחושה הזאת. אצלי, בערך ההיפך הוא הנכון. בישראל לא רק שאיני מרגיש בבית, אלא שאני מרגיש בה זר, שונה, לא שייך. ומה שהופך את העניין למוזר יותר, הוא העובדה שנולדתי בישראל, חייתי בישראל כל חיי, והולך לי בסך הכל די טוב כאן.

אז איך כל זה מתיישב?

לכבד את הזכויות של האחר

אני תולה הרבה מההסבר לתופעה הזאת, במודעות הגבוהה שלי לזכויות של אחרים. בסיטואציות חברתיות רבות, במהלך שיחות עם אנשים ואפילו סתם בהסתובבות ברחוב, אני מרגיש שאני מאוד מודע ועירני לסביבה שלי, ושואף ככל הניתן לכבד את הזכויות של אלו שניצבים בדרכי. יש לכך שלל דוגמאות, אבל הבולטות שבהן לטעמי הן שאני נמנע ככל הניתן מעימותים, מכבד את המרחב האישי והציבורי, מתנהג בנימוס כלפי אחרים, אדיב ורגוע בכבישים, בעל מודעות סביבתית בנוגע לרעש, דיבור קולני וכו', ובכלל – שואף ככל הניתן להתחשב בסביבה שלי.

בהוויה הישראלית, תפיסה שכזו היא בחזקת חריג שבחריג, שממש לא מעיד על הכלל. התרבות הישראלית מאופיינת בכך שלאיש אין מרחב פרטי משל עצמו. כולם רשאים להיות נוכחים בחיים של כולם. הדוגמאות לכך רבות. אנשים שבוהים באחרים, אנשים שצועקים במרחב הציבורי, אנשים שמתווכחים בקולניות, אנשים שמעירים לאחרים, צפירות בכבישים, חסימת צמתים בפקקים, עקיפות בתורים, מסיבות רועשות, לכלוך המרחב הציבורי, התלהמות, אלימות מילולית, התמקחות על כל דבר, קומבינות, ניצול קשרים לכל פעולה ופעולה ועוד ועוד. במדינת ישראל, לאף אחד אין זכויות פרט באמת.

למה זה קורה?

שאלה שסקרנה אותי שנים היא – למה. למה אנשים בישראל לא מכבדים זכויות של אחרים. למה הם לא מכבדים אף אחד אחר חוץ מעצמם. למה השתרשה פה גישת ה"אני ואפסי עוד". היו לי כל מיני השערות: אולי זה הסיפור ההיסטורי של עם נרדף. אולי זה תחושת המחסור, העוני והנדכאות שאפיינה את היהדות בגולה. אולי זה "המוח היהודי" (נימוק מוזר כשלעצמו, אבל עוד אכתוב על כך פעם). אולי זה בגלל שהתפתח חוסר אמון הדדי בגלל המלחמות, הכלכלה או כל סיבה אחרת.

אלא שעם הזמן, החלה לחלחל בי המסקנה שזה בעצם בכלל לא משנה למה זה ככה. העובדות הן כמו שהן, ואין יותר מידי מה לעשות בעניין. זה העם הזה.

למעשה, לא רק שזהו המצב, אלא שלמרבה הצער הוא רק הולך ומחמיר משנה לשנה. לתופעה הזו יש אפקט חזק של מדרון חלקלק – גם אם כל אחד בבסיס הוא אדם סובלן לזכויות של אחרים, התרבות הלעומתית יוצרת חיכוך תמידי, ששומר על סטטוס קוו רע שבו פשוט אי אפשר לשרוד אחרת. בהיקש מדילמת האסירים, מאחר שכולם גם ככה נוהגים בצורה מזלזלת ולא מכבדים אחד את האחר, אז לא משתלם גם לאחרים, שאולי היו שוקלים לנהוג אחרת, לסטות בסופו של דבר מהסטטוס קוו הבעייתי. כולם יודעים הרי שבמדינת ישראל פעמים רבות זה שינצח הוא זה שידרוס הכי הרבה את הזכויות של אחרים. וזה פשוט כי הרבה יותר קל לו. הרבה יותר קל לא לכבד אף אחד אחר ופשוט לעשות כל הזמן רק מה שטוב לעצמך, גם אם זה על חשבון אחרים.

עם הזמן נפל האסימון – אני לא כזה

בחוויה הישראלית שלי, הבנתי לאט לאט, עם השנים, שלא רק שאני ממש לא כזה, אלא גם שאני מהיחידים, הבודדים, כמעט המיעוט הקיצוני, שאיננו כזה. אני פשוט לא משתייך לרוב. לא משתייך לרוב האנשים שמסוגלים להתייחס בזלזול ובמופגנות כלפי הזכויות של אחרים. אני לא אוהב עימותים. לא אוהב לקחת בכוח מה שלא לי. לא אוהב "להידחף", לעקוף ולרמות את דרכי מעלה. אני שונה. זה טבוע בי עמוק. לא ניתן להשפעה או שינוי. אולי זה כי אני חנון, כי אני רגיש מידי לסבלם של אחרים, או סתם כי אני פחדן ולא אמיץ, אבל זה המצב.

ההבנה הזאת היכתה בי חזק. הבנתי שבישראל, תמיד אהיה שונה. תמיד אהיה זר.

בתחילה עוד חשבתי שלפחות בסביבה הקרובה שלי, לא אהיה זר כל כך, ובאופן הזה אוכל לשמור על זהות קולקטיבית בתוך "אי של זרים". ואז הגיעה שיחה עם חבר קרוב. הוא סיפר לי בהתלהבות איך הוא מידי בוקר עוקף את כל הפקק, "גונב" ימינה ממש לפני הפניה, וחוסך לעצמו רבע שעה לפחות של עמידה בתור מייגע. זאת אחת ההתנהגויות הדוחות והשנואות עליי ביותר בחברה הישראלית. כששמעתי את הדברים חייכתי בנימוס אבל לא הצלחתי להאמין למשמע אוזניי. גם אדם שקרוב אליי כל כך, שבחרתי בו כחבר, שבוודאי דומה לי ויש לנו תחומי עניין משותפים רבים, בכל זאת כל כך שונה ממני כדי לא להצליח לראות מה הבעיה במה שהוא עושה. כי רק בישראל, זאת בכלל לא בעיה. זאת בעצם סיבה להתרוממות רוח והערצה עצמית.

ישראלי שאינו ישראלי

המעניין בכל התובנה הזאת, הוא שאני הכי ישראלי שיש – לפחות בהגדרה היבשה. נולדתי כאן, התחנכתי מצוין בבתי הספר, הייתי בחוגים, היו לי הרבה חברים, התגייסתי לשירות צבאי מאתגר, עבדתי כל השנים, פיתחתי חיי חברה ומשפחה למופת. אני מתפרנס מעל ומעבר. הולך לי טוב. הולך לי אפילו מצוין. אז אני בהחלט ישראלי, אבל רק בהגדרה. אני לא ישראלי בעומק הדברים. אני מרגיש שונה מההוויה. מרגיש שונה בתרבות. לא מתרברב על הישגים קטנים של עקיפה בתור, על "עקיצה" של 6 ש"ח לחודש פחות במחיר לחברת הסלולר, או על המלצרית ש"הראיתי לה מה זה", כשהתעכבה חמש דקות לקחת ממני את ההזמנה.

אני ישראלי, אבל לא ישראלי כמו רוב הישראלים. אני שייך לכאן, אבל מרגיש זר. ישראל היא המקום שאני נמצא בו, אבל ישראל זו לא הבית.