שמיים סגורים

בפוסט זה אני מתארת את סיפורם של עשרות עד מאות אלפי אזרחים ישראלים, שניסו להגיע לארץ אחרי שהשערים נסגרו בפניהם בסוף ינואר 2021, ללא צפי למועד הסיום של מה שהפך לסיוט ולהרס מרקם חייהם של רבים במשך כחודש וחצי.

התור לבורדינג התארך והתארך, ונראה היה שלעולם לא נגיע למטוס באחר הצהריים שטוף השמש של סוף פברואר. בגייט של הטיסה מפרנקפורט לתל אביב נוסף באורח בלתי מוסבר בידוק בטחוני שני, דקות ספורות אחרי הבידוק הרגיל. נוסעי הטיסה, שגם ככה היתה עמוסה לעייפה, נדרשו גם להציג כאן את שלל האישורים הנדרשים לכניסה לארץ. התור לבורדינג הלך והתעבה מכל הכיוונים, כיאה לתור לטיסה לישראל. על המושבים שמסביב ישבו בעיקר חבר'ה צעירים, חלקם משחקים משחקי קלפים להעביר את הזמן בזמן שקרני השמש האביבית חיממו את האולם דרך החלון. פה ושם נראו פרצופים ללא מסכה. את התור האינסופי איישו בעיקר בני המגזר החרדי. המסכות היו תלויות ברישול על מגוון הפרצופים, ועל ריחוק חברתי נראה היה לא שמעו בתור הצפוף למדי, אם כי חשוב לציין שמימדי האולם גם לא היו ערוכים להכיל תור כל כך גדול עם ריחוק חברתי.

מקץ שעתיים, כשכבר היה ברור שהטיסה תצא באיחור גדול, עלה אחד מעובדי המקום ברמקול וביקש שקט מהנוכחים כדי למסור הודעה חשובה. הוא נאלץ לחזור על בקשתו זו מספר פעמים עד שקיבל את מבוקשו. "נוסעים נכבדים", קרא הכרוז באנגלית, "מדינת ישראל הכריזה על עוצר לילי הערב בשדה התעופה שלה, שלאחריו לא יוכלו מטוסים יותר לנחות. אי לכך, המטוס עזב את שדה התעופה עם קבוצת הנוסעים שהספיקה לעלות עליו, ואתם תשארו כאן הלילה".השקט שהשתרר בתום דבריו כבר היה מוחלט. איש מהנוכחים לא הצליח לפצות את פיו מרוב תדהמה. בכל שנותי כנוסעת, כלל אחד היה ברור: המטוס לעולם לא יעזוב לפני שהבורדינג הושלם. גם אם הטיסה תתאחר במשך שעות רבות, היא תצא עם כל הנוסעים שהגיעו לבורדינג בזמן. הלילה נשבר החוק הזה שהיה כמעט חוק טבע בעולם הטיסות. וכך מצאו את עצמם כ-100 נוסעים עושים את הלילה על רצפת הגייט, ללא תנאים, נאלצים לישון עם מסכות ובסכנת הדבקה, מחכים לטיסה הבאה שתצא רק למחרת. נוסעים אלה הגיעו מותשים מלכתחילה מציפיה ארוכה לאישור ועדת החריגים, לעתים של שבועות ארוכים בעולם, כאשר שערי המדינה שלהם, מדינת ישראל סוגרת את שעריה בפניהם.

ימים שחורים עוברים על מדינת ישראל

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שסגרה את שעריה בפני האזרחים שלה עצמה, כשקבעה מדיניות אכזרית של אין יוצא ואין בא לתקופה בלתי מוגבלת.

עשרות אלפים נשארו בעולם ללא יכולת לחזור הביתה. יש אפילו המעריכים בכ-175,000 את מספר הישראלים שרוצים להגיע לארץ אבל מעדיפים לעת עתה לחכות בלית ברירה.

הסיבה הרשמית היא הצורך הבהול למנוע את כניסתן של מוטציות הקורונה לישראל. לאור אוזלת ידה וכשלונה החרוץ של המדינה באכיפת הבידוד של הנכנסים מחו"ל בחודשים שקדמו לסגירת השמיים, נכנסו מוטציות שונות לארץ וככל הנראה הן אלה שגרמו להתפשטות מהירה במיוחד של המגפה באוכלוסיה. לחץ ציבורי כבד הופעל על הממשלה למצוא פתרון – וזה נמצא בצורת סגירת השמיים הפופוליסטית. וזאת בשעה שבכל העולם מוצאים פתרונות להתמודדות עם המוטציות ללא סגירת השמים.

ועדת החריגים

בתקופה זו של סגירת השמיים קם לו יצור חדש, המכונה "ועדת חריגים", שמטרתו היא לאפשר בכל זאת רק למקרים הדחופים ביותר לצאת ולהכנס בשערי ישראל, כאילו שישנם מקרים שאינם חשובים או דחופים. אותו יצור חורץ גורלות, וקובע מי ישאר בעולם ללא משאבים כלכליים, ללא תרופות וטיפולים רפואיים, עם ילדים קטנים, עם הורים חולים שמחכים להם בארץ, או אפילו גוססים. או פשוט משאיר אנשים ללא היכולת לחזור הביתה. לעומת זאת, מגזר מסוים כן מקבל באורח פלא אישורים לרוב, וזה המגזר החרדי. רק בטיסה ההיא מפרנקפורט לתל אביב שבה השתתפתי היה רוב חרדי, ואפילו למחרת היום כאשר נשארנו כ-75% מהנוסעים המקוריים. חלק זה היה גדול משמעותית בטיסה מחלקם באוכלוסיה, ועורר תמיהה איך יתכן הדבר.

אני עצמי קיבלתי באורח פלא אישור כבר בבקשה השניה, אך במרוצת השבועות האחרונים קראתי את סיפוריהם המצמררים של רבים שחיכו לאישור, לעתים לאחר בעת ששלחו את הבקשה פעמיים ביום במשך שבוע ללא תשובה. במקרה אחד הגיעה תשובה חיובית וזמן קצר אחריה תשובה שלילית. המבקש לא ידע אם הוא יצליח לעלות על הטיסה. משפחות הופרדו, כאשר חלק מבני משפחה גרעינית, הורים וילדים קטנים, קיבלו תשובה חיובית ואילו חלק שלילית. באחת מקבוצות הווטסאפ העלה אב סרטון בו הוא משעשע את בנו התינוק במלונית. "והיכן האמא?" נשאל על ידי חברי הקבוצה. לכך ענה בפשטות, "האמא בחו"ל", הוא ענה. ועדת החריגים דחתה את בקשתה ואישרה רק את בקשות האב והתינוק.

אדם הסובל ממצב נפשי קשה התחנן לאישור כניסה לארץ כדי לקבל המשך טיפול פסיכיאטרי, ואף היו ברשותו המלצות מרופאים. יום לאחר שסורב, התאבד.
ככל שנערמים הסיפורים, כך נראה יותר ויותר כי הוועדה עובדת באופן שרירותי, חסר הגיון וחסר חמלה, שלא לאמר אכזרי ודורסני עבור בני אדם שכל חטאם היה שמבחינת מדינת ישראל הם היו במקום הלא נכון (מחוץ לגבולות המדינה) בזמן הלא נכון.
הרכב הוועדה לוט בערפל. חבריה ודרך פעולתה אינם נחשפים. התקשורת עימה נעשית בדרך אחת בלבד: על ידי הגשת טופס הבקשה, ומתן התשובה במייל. אין שום דרך אחרת לפנות לאף גורם שיכול לעזור בבקשת הכניסה לישראל. הוועדה הזו עומדת לבדה בשערי מדינת ישראל והיא הגורם הבלבדי שלכאורה חורץ את גורלותיהם של עשרות אלפי אנשים.

המלונית

בין שאר הגזרות שהונחתו על החוזרים לארץ חזרה לתקופה של כחודש וחצי גם מלונית הבידוד, כפתרון נוסף כנגד התפשטות המוטציות. מאחר שהמדינה נכשלה באכיפת הבידודים, ומבלי לגרוע מאחריותם של מפרי הבידוד, שהפיצו את המוטציות בקרב האוכלוסיה, החליטה המדינה על הפניית כלל החוזרים לבידוד במלוניות בכפיה. החוזרים מחו"ל מפונים למלוניות לבידוד של 11 ימים בסך הכל עם בדיקת קורונה שלילית שנלקחת ביום התשיעי, או 14 יום ללא בדיקת קורונה. הקריטריונים שפוטרים את השבים לארץ מהמלונית הינם בודדים ביותר, ואינם מכסים מספר רב של מקרים. יש אנשים שהשהיה במלונית גורמת לפגיעה ישירה בבריאותם, הפיזית או הנפשית, שמגיעים עם אישורי רופאים על מצבם אבל הוא לא מתאים לקריטריונים הצרים. יש הורים לתינוקות ופעוטות אשר מדווחים כי השהיה הארוכה בחדר סגור ללא מרפסת היא טראומתית עבור הילדים הקטנים. ובאופן כללי הבידוד במלונית בכפיה מהווה פגיעה חמורה בזכות הפרט לחופש תנועה.מבחינת התנאים – החדרים אמנם עוברים ניקוי כלשהו לפני כניסת דיירים חדשים, אך אין זה הניקוי המקצועי של בית המלון אלא ניקוי שטחי ביותר, שמשאיר, לפחות במלונית שאני הייתי בה, שכבת אבק רבה על השטיח, ואזורים רבים בחדר הצוברים לכלוך עם הזמן כי אינם מנוקים טוב. היו בקבוצות דיווחים על נזילות המתבטאות בטפטופים מהתקרה, וכשדייר המלונית פנה לקבלה, נאמר לו שזו בעיה שלו ושיניח מגבות כדי לספוג את הטפטוף.

הארוחות מונחות מחוץ לדלת החדר. הן ארוזות בקופסאות פלסטיק, חמגשיות חד פעמיות מאלומיניום וסכו"ם חד פעמי מפלסטיק. פלסטיק רב מתבזבז בדרך זו, ובכלל, כל דבר שנכנס לחדר או יוצא ממנו כמו אשפה ומגבות ומצעים משומשים נעטף בשקיות פלסטיק וניילון. ניתן לבקש פריטים נוספים שנמצאים במלון כמו חלב או חומרי ניקוי, אך אם יש צורך במשהו דחוף אחר, הדיירים נותרים לגורלם. מותר לקבל חבילות ולהזמין חבילות. אך ישנם מקרים הנתקלים באטימות מצד הקבלה. למשל, אישה אחת דווחה שקיבלה מחזור בלילה, ולא היו ברשותה אמצעים הגייניים, בשעה שבה כבר אי אפשר להזמין מחנויות הפארם, ובכל מקרה חבילה מוזמנת אינה מגיעה מיד, ובלילה גם אין קבלת חבילות מקרובי משפחה. היא התחננה לקבלה שיעזרו לה אך הם סירבו לעזור והשאירו אותה לגורלה. אישה אחרת סיפרה שהתעוררה בוקר אחד מיוזעת והסדינים שלה היו רטובים מזיעה. היא ביקשה מהקבלה לשלוח לה מצעים נקיים להחלפה, אך נתקלה בסירוב, כי לא היה זה אחד מהיומיים הקבועים שבהם אפשר לקבל מצעים ומגבות להחלפה.אבל היו גם מקרים חמורים בהרבה.

אישה אחת חזרה מניתוח, והגיעה לארץ הישר מבית חולים בחו"ל, עם הנחיות מדויקות בקשר להסדרי השינה שלה. למרות המלצות הרופאים שברשותה שעליה לעבור לבידוד ביתי ומצבה הפיזי הרגיש, היא הועברה למלונית בכפיה, שם לא היתה לה אפשרות לארגן את סידור השינה המיוחד. בקבלה הגיבו באטימות, וכך היא לא נרדמה מרוב כאבים עד שהתפרים שלה נפתחו והיא דיממה. במלון לא היו מוכנים אפילו לתת לה אמצעי חבישה. הדרך היחידה שלה לקבל מענה כלשהו, אמרו לה, היתה להתפנות למיון. לאחר מספר ימים של סבל ומלחמות היא שוחררה להמשך בידוד ביתי.

אישה נוספת הגיעה מארצות הברית לטפל באביה החולה מאוד, כשבידה אישור על חיסון שני וכמובן גם בדיקת קורונה שלילית. אך את החיסון היא קיבלה בארצות הברית, כך שמקור האישור הוא משם ולא ממשרד הבריאות הישראלי. למרות מצבו הקריטי של אביה
אין זה פלא, אם כן, שהחוזרים מחו"ל מתייחסים למלוניות כאל כלא, ומנסים להמנע מהן בכל מחיר. אנשים חפים מפשע נכלאים במלוניות על לא עוול בכפם רק משום שחזרו לארץ בזמן הלא נכון. תוקפו של ה"פתרון" הזה מוטל בספק עוד יותר לאור העובדה שמדי פעם הן מתבטלות לפתע כאילו לא היו דברים מעולם, ולאחר מכן נפתחות מחדש; והמקומם יותר מכל הוא הדיווחים על אלה המשוחררים מהן בגלל שהם מוקשרים לאנשים הנכונים, ובעיקר על קבוצות שלמות של חרדים ששוחררו בשקט כי היה מי שדאג להם בכנסת.

ההסעה למלונית

אני מקדישה נושא שלם להסעה למלונית, כי זה הנושא שאני חוויתי בו את הפגיעה הגדולה מכל. לי באופן אישי היה הרבה מזל לאורך הדרך: בהיותי בעלת אזרחות גרמנית, יכולתי להרשות לעצמי דחיה קלה של הגעתי ארצה – אם כי היה לי תאריך יעד שאם הייתי עוברת אותו היה נגרם לי נזק; בזכות האזרחות, לא ביליתי את הלילה ההוא על הרצפה אלא במלון מחוץ לשדה התעופה; ועבודת ההכנה היסודית שעשיתי לפני הנסיעה הכינה אותי היטב לחוויה במלונית.
אבל היתה חוויה אחת במהלך הנסיעה שידעתי מראש שהיא קריטית ומסוכנת: זה התחיל מדיווח של אישה אחת שצופפו אותם באוטובוס למלונית עד אפס מקום; וחמור מכך, חלק מהאנשים הורידו את המסכות במהלך הנסיעה. דיברתי איתה אישית והוקל לי לגלות שהיא לא נדבקה, אבל מהמידע שהגיע לידי הבנתי שזהו סטנדרט ההסעות למלוניות: צפופות עד אפס מקום, ונוסעים שמסירים את המסכות כאוות נפשם.

זה היה הקו האדום מבחינתי. הייתי מוכנה לוותר בחלקים האחרים בתהליך, אבל כאן היתה המלחמה שהייתי חייבת להלחם. מהיום הראשון של הקורונה אני מקפידה הקפדה יתרה על ההנחיות, ממש כאילו שכתבתי אותן בעצמי; למיטב ידיעתי מעולם לא חליתי – ולא התכוונתי להדבק דווקא בהסעה. לאחר חוויה טיסה קשה, שבמהלכה ראיתי מסכות רבות מוסרות מפני בעליהן, ודיילים חסרי אונים אל מול התופעה, הגעתי לשולחן הרישום למלוניות בנתב"ג. בשלב הזה אלה שנלחמים – נלחמים על מנת שלא להגיע למלונית. אבל אני ניגשתי לחייל שבשולחן הרישום, ועם כל האנרגיה שלי הסברתי לו שאני אזרחית שומרת חוק ומקפידה הקפדה יתרה על כל הנחיות הקורונה. אין בכוונתי להתחמק מהמלונית, אבל יחד עם זאת אינני מוכנה להדבק בקורונה. אני מוכנה לקחת מונית בליווי שוטר, אני מוכנה אפילו להגיע לשם בניידת – כל פתרון מלבד אוטובוס עמוס. הייתי רצינית כפי שלא הייתי בחיי. אני חושבת שכמעט שרפתי את החייל המסכן במבטי. אבל הוא הבין. והוא פנה להתייעץ עם חיילת נוספת שעמדה שם, אולי המפקדת שלו. לאחר רגע קל הם חזרו אלי, והחיילת פתחה ואמרה שיש לה פתרון בשבילי: את ההצעות שלי אמנם אי אפשר לבצע, אבל יש לה פתרון אחר. ישנו אוטובוס אחד כמעט ריק, עם נוסע אחד עליו, ואם אסכים לשנות את המלונית, אוכל לנסוע בו. כמובן שהסכמתי, אבל שאלתי איך דבר כזה יתכן. וכמובן שלא קיבלתי תשובה. אבל כן נאמר לי, לשאלתי, שאין זה מקרה שהאוטובוסים צפופים. הם מצופפים אותם עד אחרון המושבים בכוונה! ומה אם נשאר מקום באוטובוס אחד לאחר שסיימו להושיב את נוסעי הטיסה? שאלתי – והתשובה היתה – אז אנחנו גם נאחד טיסות אם צריך, העיקר למלא אוטובוסים עד הסוף!
זה לא היה הזמן להעביר ביקורת, אבל כשיכולתי לפנות מקום במחשבותי להרהר בכך, רתחתי. לאחר שהם שופכים את כספי המסים *שלי* על המלוניות מבלי לשאול אותי, ומכריחים אותי לבלות שם את זמן הבידוד, הם חוסכים על האוטובוסים שמביאים אותי לשם, גם מכספי המסים *שלי*, ומסכנים את הבריאות שלי בשם ההגנה על האוכלוסיה מקורונה? הרי זה דבר והיפוכו! האם הבריאות של החוזרים מחו"ל חשובה פחות מבריאותם של הנשארים בארץ? ובמה שונה הדבר אם ידבקו החוזרים בחו"ל במהלך הנסיעה למלונית האחד מהשני, מאשר אם אנשים אחרים באוכלוסיה ידבקו? מבחינת ההשפעות של המגפה אין שום הבדל! הנדבקים החדשים יתפסו את אותם מקומות בבתי החולים, יצרכו את אותם משאבים יקרים מהמדינה ועלולים להדביק עוד אנשים באותה מידה! ומה בכלל ההגיון בלהכניס אנשים למלוניות בידוד, בהן צעד אחד מחוץ לחדר הוא עברה פלילית עליה מזמינים משטרה, אם לפני כן יוצרים להם מסיבת הדבקה באוטובוסים?

ביצעתי את בדיקת הקורונה, ויצאתי החוצה דרך מעבר צדדי (היציאה הראשית משדה התעופה היתה סגורה) אל האוטובוסים שחיכו. איתרתי את החייל שהיה אמור להוביל אותי לאוטובוס שלי, והוא לקח לי את המזוודות והכניס אותן לבטן האוטובוס, והנחה אותי לעלות מהדלת האחורית. מהדלת הקדמית אי אפשר היה לעלות כי היתה מחיצה עבה בין הנהג לבין גוף האוטובוס. נכנסתי לאוטובוס ומיד חשכו עיני: אנשים רבים ישבו בו, ולא אחד כפי שהובטח לי. מיד יצאתי ודיווחתי זאת לחייל. הוא הגיב בטענה שאלו מעט אנשים, ושרוב האוטובוס ריק. נכנסתי שוב, ואכן נוכחתי שבפנים ישבו כ-15-20 אנשים, ולא יותר. כבר הרגשתי מרומה, אבל זה עוד היה נסבל מבחינתי והייתי בסיטואציה שאין לי הרבה אפשרויות. רציתי שההגעה שלי למלונית תעבור חלק עם מינימום התקלויות עם הרשויות. רוב האנשים היו מרוכזים בחלקו האחורי של האוטובוס, ואני פניתי מיד לספסל הראשון. התיישבתי בצד ימין, ולאחר רגע התיישב בספסל השמאלי בחור אחד, ללא מסכה. ביקשתי ממנו לחבוש את המסכה, והוא חבש אותה באי רצון. אך מיד קם ועבר לשבת שלוש שורות מאחורי. הסתובבתי וראיתי אותו מוריד את המסכה. לקחתי את התיק שלי ועשיתי את דרכי בחזרה לדלת האחורית כדי להתלונן על כך לחייל האחראי. בדרך ראיתי, לחרדתי, מספר פרצופים ללא מסכות. וכשהגעתי לדלת היא היתה נעולה.

וכך מצאתי את עצמי באוטובוס נעול, עם חלונות סגורים וללא טיפת אוורור, עם ריח גוף רע של חוסר אוורור, כשמחיצה עבה מפרידה ביני לבין הנהג, עם קבוצה של אנשים ללא מסכות, מדברים, משתעלים ומתעטשים, ללא נפש חיה לפנות אליה, החייל התעלם גם כשאנשים דפקו על החלונות, הנהג בבירור החליט להתעלם מאיתנו. מדינת ישראל הכניסה אותי ביודעין למסיבת הדבקה בטקס קבלתי בחזרה לארץ. נסיעה שלמה שבה יכולתי רק להתפלל שלא להדבק. מאחורי שמעתי את אחד הנוסעים צועק בקולי קולות שאין קורונה, כך הוא הסביר לאחרים, בפזרו היטב את רסיסי הרוק שלו ברחבי האוטובוס. החייל עוד הנחה את הנהג לנסוע לאט בתחילת הנסיעה מבעד לחלון, שמעתי אותו. הפעם כבר לא היה לי לאן לברוח. מדינת ישראל חיללה את זכות היסוד הבסיסית ביותר שלי לשמירה על בריאותי, והעמידה אותי בסכנה אמיתית. מעולם, מתחילת הקורונה, לא נחשפתי לסכנה הזאת. הקפדתי הקפדה יתרה, ועתה, משנכנסתי לארץ תוך שאני מצייתת לחוקים, בלתי הגיוניים ושוללי חירות ככל שיהיו, מדינת ישראל התייחסה אלי כאל חפץ חסר זכויות, ולא כאל יצור אנושי.

ברור היה שמצב זה לא קרה בטעות. אם אותה אישה דיווחה כשבועיים לפני כן על סיטואציה זהה, כנראה שזה היה המצב בכל ההסעות. כלומר מדינת ישראל מסכנת את בריאותם ואף את חייהם של כל האנשים המפונים למלוניות באותה שיטה כבר במשך שבועות. שום תירוץ לא יכול להסביר אסון כזה מלבד אטימות, טיפשות ורוע. המינימום שהיו צריכים לעשות הוא להקטין את מספר האנשים באוטובוסים (כמו אצלי שהיה לי מזל שידעתי להלחם וקיבלתי אוטובוס עם יחסית מעט אנשים), ולצרף לנסיעה איש אבטחה שיפקח על חבישת המסכות. ללא כל אלה, תמיד יהיו מי שינצלו את ההזדמנות להסיר את המסכות ולסכן את כל השאר. נתוני ההדבקה בחללים סגורים ידועים היטב עוד מתחילת הקורונה, ועל אחת כמה וכמה בתקופה זו של מוטציות.

הנהג התברבר ברחובות העיר בגלל עבודות בכביש, ולא מצא את דרכו למלון. הוא דיבר עם חבר בטלפון, באוזניות, וסיפר לו שאפילו אפליקציית ווייז אינה עוזרת לו. מיד מששמעתי זאת התקשרתי למלון וביקשתי מהם הנחיות הגעה. הבחורה שם הנחתה אותי וצעקתי את ההנחיות לנהג, והיא גם יצאה החוצה לקבל אותו. עד מהרה הגענו למלון, אך הנסיעה התארכה פי 2 לפי המידע של הווייז שאני הפעלתי בגלל ההתברברות עם העבודות בכביש.
בתום נסיעת הבלהות ניגשתי למפקד המלונית ודרשתי תשובות. אך התגובה היחידה שקיבלתי היתה שאני זכאית לפנות לוועדת החריגים ולבקש אישור לעשות את תקופת הבידוד בבית. תגובה שאין שום קשר בינה לבין השאלות שהצבתי לו – מדוע היה עלי לעבור כזו נסיעת תופת שמסכנת כל כך את בריאותי מטעם המדינה?
באין תשובות פניתי ונכנסתי למלונית, והתחלתי את הבידוד שלי.

לאחר מספר ימים, התקבלו הודעות בקבוצת הווטסאפ של המלון שהתגלה מאומת בהסעות שלנו מאותו הלילה. כנשוכת נחש קפצתי והתקשרתי לחמ"ל. דרשתי לדעת אם המאומת היה בהסעה שלי. אך הבחורה בחמ"ל התחמקה בתואנה שאי אפשר לדעת באילו הסעות ישבו המאומתים. מאומתים!!! היו כמה כאלה! המענה היחיד שהיא יכולה היתה להציע לי הוא לקבוע בדיקת קורונה. כמובן שהזמנתי בדיקה ליום שלמחרת, ויצאתי שלילית.

ואם כל זה לא מספיק…

עדכונים ממרץ 2021: בלחץ הציבורי בוטלה ועדת החריגים. אבל אם מספר הטיסות עד עתה היה נמוך – עם ביטולה של הוועדה, הוא ירד פלאים! נקבעו מספר קטן של מדינות שניתן יהיה לטוס מהן ואליהן, ומספר הנכנסים לארץ הוגבל ל-1000 בשלב ראשון, ו-3000 בשלב הבא ללא תאריך יעד. אין פירוט כיצד מספר הנוסעים הזה יקבע, ניתן רק להניח, שמספר הטיסות המצומצם הוא זה שקובע אותו. לוח הטיסות של נתב"ג אנמי. איך ניתן למצוא את החברות והטיסות שצפויות לצאת זו חידה מורכבת.
המלוניות התבטלו, נכון לעכשיו. היו ניסיונות להכניס צמידי מעקב, קונספט אנטי דמוקרטי במפני עצמו.
הוגשו מספר עתירות לבג"ץ, ובג"ץ נזף במדינה ודרש ממנה להסביר את הסיבות להגבלות המספרים הספציפיים שמורשים להכנס ולצאת. העתירות כמובן נמשכות בשיטת הסחבת האופיינית למדינת ישראל. בסופו של דבר בוטלו רוב גזרות השמיים הסגורים על ידי בגץ, שטען לחוסר מידתיות ודרש מהמדינה להמציא חישובים שמסבירים את מגבלת העוברים בשערי נתב"ג אם היא תרצה להגביל את מספרם.

לסיכום פברואר 2021

הרכבה של וועדת החריגים נשמר ככמוס שבסודות; התנהלותה חסרת שקיפות והגיון עד אכזריות במקרה הטוב ומוטית בצורה מכוונת במקרה הרע; עשרות אלפים מחכים כפליטים ברחבי העולם לאישורה, בזמן שמשאביהם הולכים ומדלדלים, או מצבם האישי והמשפחתי הולך ומחמיר בעקבות העצירה של חייהם ללא סוף ידוע, רק כדי להתחיל לאחר קבלת האישור מסע מתיש של מציאת טיסות שעולות הון, שלעתים קרובות מתבטלות והכסף שעלו נזרק לפח; לעתים הם מבלים ימים בטיסות עד שהם מצליחים להגיע לישראל, אם אחת הטיסות לא מתבטלת בדרך או אם המטוס לא בורח בעיצומו של הבורדינג כמו שקרה לי; וכל זה רק כדי להגיע הישר לכלא המלונית מבלי יכולת להגיע לקרוביהם המצפים להם לפעמים במצב בריאותי קשה, לעתים תוך פספוס פרידה מקרוביהם הגוססים, ותוך הפקרת וסיכון בריאותם בדרך למלונית, באוטובוס צפוף, נעול, לא מאוורר, וללא פיקוח על הנוסעים שמנצלים את ההזדמנות להסיר את המסכות.דומה שזכויות אזרח רבות נפרצו ונרמסו בתקופת הקורונה; אך אני מחכה ליום שבו כל זה יחקר, והאחראים לכל העוולות שנגרמו בפרשת השמיים הסגורים יתנו על כך את הדין בחסות החוק, הלאומי או הבינלאומי.