הערה לפני שאתחיל: זהו אולי הפוסט שעשוי להישמע הכי פוליטי מצדי כי בדרך כלל אני מציגה רק את ההגירה ללא דעות עוקצניות. אולי זה פתח של תוכן חדש שבא לי כן להוציא החוצה ואולי זו תהיה מעידה חד פעמית, נראה בעתיד. אז נתחיל…
אני בעניינים….
יש לי מעל 1400 חברי פייסבוק. אני עוקבת אחר חלקם וחלק עוקבים אחריי. ברור לי שאני לא חשופה (בצורה הדדית) לכל אותם אנשים, אבל ממה שאני חשופה (לאנשים ולקבוצות), אני לא יכולה באופן מעשי להתנתק. אפשר להגיד שאני יכולה להפסיק לגלוש בפייסבוק, אבל… גם התמכרתי קצת יותר ממה שרציתי וגם זו הפלטפורמה שמביאה לי הכי הרבה עבודה (כן, אני ממשיכה לעבוד מול ישראלים בזמן שאני מתגוררת בקנדה, חופש אמתי שאולי פעם אכתוב עליו).
הפסקה הראשונה נועדה להסביר שאני מודעת לכך שיש רעשים וגעשים בישראל. זה התחיל מ… טוב, זה התחיל מזמן. עכשיו, בשיא, יש את קהילת הלהט"בים, חוק הלאום ועוד כמה דברים שחלקם כבר הפכו להיות שוליים (חקירות, חקירות, חקירות. למי אכפת מהן כשיש צורך להתעסק בזכויות של אולוסיות שלמות). בקיצור, יוצא שאני קצת בעניינים וגם אם תמיד שמרתי על עמדה מתונה, לא באמת חשבתי שעזבתי את ישראל רק לצורך הרפתקה ומזג אוויר קריר יותר, נכון?
לא התחתנתי בישראל
בשנת 2002 התחתנתי. טוב, התחתנו, יהיה יותר נכון לכתוב כי אני די זוכרת שהוא היה שם. הוא ועוד הוא, ראש עיר עם מפתח ענק על הצוואר ועין אחת שהסתכלה עלינו ושנייה מזכוכית או משהו כזה. איש שלא שוכחים את המראה שלו "חיתן" אותנו ונתן לנו לשבת על שולחן ולחתום על כל מיני מסמכים כדי להכריז שאנחנו נשואים. הבאנו איתנו את בגדי החתונה ואני הייתי לבושה בשמלת כלה קלילה, שהבטן שלה חצי חשופה והוא עם חליפה בהירה וחגיגית. הוא תמיד נראה טוב ואני הייתי כל כך שונה. אבל היה בזה כיף.
לא היינו באמת צריכים להתחתן. למעשה, אבא שלי העדיף שלא נתחתן ואף אמר שהוא לחתונה שלנו לא יגיע. היום אני מלמדת את הבת שלי שעדיף לא להתחתן, אבל לא מאותן סיבות. כך או אחרת, מספר ימים לאחר שחזרנו חגגנו חתונה משלנו בישראל. "חיתנו" אותנו זוג חברים שעשו עבודה נפלאה והיו איתנו תחת החופה ההורים שלו ושלי. כן, אבא שלי כן הגיע. אמנם הוא לא קנה בגד חדש כפי שעשה בחתונות של האחים שלי, אבל הוא התאמץ והאמת, לפי התמונות הוא ממש נהנה.
אגב, הוא לא היחיד שנהנה. גם סבא וסבתא שלי נהנו מאד. הם אהבו את האוכל וכיוון שאז הם היו במצב שהחברים שלהם עוד נהגו, היה להם שולחן עם החברים שלהם וכולם החמיאו על טוב הטעם שלנו (שזה מה שהיה חשוב לסבתא שלי יותר מטקס החתונה).
בשנת 2002 למדינת ישראל לא היה כל פתרון שמאפשר לאנשים "כמונו" להתחתן. האיש שלי לא מספיק יהודי למדינת ישראל כי רק אבא שלו יהודי ואמא שלו לא. עכשיו, מה זה לא מספיק יהודי? הוא מספיק יהודי כדי למות למען המדינה, לא מספיק כדי להיקבר בה בצורה ראויה. מספיק יהודי כדי לעלות אליה, לשלם מיסים, אבל לא מספיק כדי להתחתן בה.
לימים נתקלתי בבחורה מקסימה בת 21 פחות או יותר אשר ילדה בבית החולים נהריה. אני עשיתי שם סטאז' בתחום ההנקה. בן הזוג של אותה בחורה בדיוק נכנס לעבודה חדשה והיא הייתה צריכה לחזור לבד הביתה והשכנה שלה לחדר נתנה לה 50 ש"ח או משהו כזה כדי שיהיה לה כסף לחזור הביתה. מה הבעיה? החבר שלה לא היה מספיק יהודי, או שהיא לא הייתה מספיק יהודייה והם לא התחתנו לפני שהם הביאו ילד. הלידה הייתה בשעות הערב/לילה ובבוקר החבר כבר חזר לעבודה.
על מה כל הסיפור? מה שקרה זה שלא הייתה להם אפשרות לכתוב את התינוק על שם האבא שלו… היה להם חלון הזדמנויות קטן ובשעות בהן המשרד פעל בבית החולים (נראה לי שזה כמו סניף רישום) החבר היה בעבודה. בקיצור, נוצר מצב שבשל אי אפשרות להתחתן ובשל מצב כלכלי נמוך, התינוק נרשם על שם אימו בלבד ולאחר מכן תהליך החתימה של האב הוא מורכב בהרבה (מה שגם מסכן לימים את היילוד והאמא אם יחליט האב להתנתק מהם ללא כל התחייבויות מצדו). בקיצור, זו סיטואציה קצת יותר קיצונית, אבל לחלוטין מביעה את מה שקורה ביום יום.
בוא נחזור אלינו ונבדוק איפה התקווה…
לאחר שחזרנו מקפריסין ולאחר ה"היי" הראשוני של "התחתנו" והראנו לכולם שלא אכפת לנו שהם לא רוצים שנתחתן כי לא שנינו יהודים (טוב, רק לי זה הזיז), חשבתי שאני צריכה לתבוע את המדינה לקבלת החזר כספים בגין הוצאות הטיסה לקפריסין. חשבתי שאני אמורה לאגן מעין תביעה ייצוגית של אנשים אשר לא יכולים להתחתן בארץ בה הם אזרחים וזאת על אף שהם משלמי מסים, משרתים בצבא ועוד. לא עשיתי את זה. היו לכך כמה סיבות:
- אני לא ממש טיפוס של מריבות ובמשפחה שלי היו שלושה עורכי דין. מהם למדתי להימנע ככל האפשר מבתי המשפט.
- יש פער בין לכעוס לבין לעשות. זה הכעיס אותי שלא יכולתי להתחתן בתוך המדינה שלי אבל לא מספיק כדי לעצור את החיים שלי ולעשות מהפכות.
- חוסר תמיכה מהסביבה. זה לא תירוץ מספיק טוב, אבל אם בסביבה שלי, בן הזוג שלי וההורים שלי היו חושבים כמוני, יכול להיות שהיה לי קל יותר לפעול ולעשות מעשה.
- תמימות או תקווה. הייתה לי תקווה שעוד רגע זה ישתנה. שעוד רגע אנשים "כמונו" יוכלו להתחתן בתוך המדינה שלהם ולא כמו מצורעים שאמנם עושים כיף בחו"ל אך מאילוץ ולא מבחירה.
התקווה הייתה אלמנט חזק. באחת השנים שבדקתי, היו בישראל 100,000 מסורבי חיתון. כן, 100 אלף אזרחים, משלמי מסים, אשר לא יכלו להתחתן במדינה שלהם. אני לא האמנתי שזה לא ישתנה. לא ייתכן שאחוז גדול כל כך של אנשים לא יוכל להקים בית חוקי. לימים, נמצאה פשרה בסגנון "תעודת זוגיות", פתרון שגם הוא גם לא מלא וגם לא יוזמה של המדינה.
הרגע הראשון בו התקווה התפוצצה לי בפרצוף
אני זוכרת את הרגע הזה. את ההשפלה האישית שהרגשתי למרות שאף אחד לא כיוון אותה אליי. גם ברגעים אלו כשאני כותבת על הסיטואציה הזו אני מרגישה אותה ולא רק כותבת. זה היה הרגע בו חברי כנסת עמדו על כך שזכותו של יגאל עמיר להתחתן כי לכל אדם מגיעה זכות בסיסית זו. כן… יגאל עמיר כן, אנחנו לא. מיגאל עמיר ניסה שירות בתי הסוהר למנוע את הזכות להתחתן כיוון שהוא רצח ראש ממשלה. מאיתנו לא מנעו, אלא פשוט לא נתנו לנו את הזכות לעשות זאת בתוך המדינה שלנו.
זה היה רגע שנמשך זמן מה. מספר ימים ושבועות. הסתובבתי בתחושת השפלה אישית. לא הייתה לכך סיבה כמובן כי היא לא הופנתה אליי. אבל כשזה נגע לחתונה בין שני יהודים, כדת וכדין, היו חברי כנסת שנעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשמש כמגן אחוזי. עליי אף אחד לא הגן. אף אחד לא הסתכל לכיוון שלי, שלי ושל מאה אלף מסורבי החיתון.
זה כנראה התחיל בצעד קטן – בואו ניגע בחוק הלאום
זה היה צעד קטן יחסית שהפריע לי והציג לי בפרצוף את אי השוויון בין האזרחים במדינת ישראל. כאן חשוב לי להבהיר כי אין מדינה מושלמת ואין באמת משטר מושלם וגם קנדה נותנת זכויות "עודפות". לעולם לא יהיה שוויון מושלם, כך בנוי העולם. השאלה היא על מה מתבסס אי השוויון.
וכאן, סוף כל סוף, מגיע חוק הלאום. יש שיאמרו שהוא לא מחדש הרבה – ייתכן והם צודקים ואז באמת שהיה מיותר לכתוב אותו מלכתחילה. יש שיאמרו שהוא מחוייב מהמציאות כיוון שהוא מגדיר שישראל היא מדינת היהודים – אבל על זה גם הסכים האו"ם בשנת 1948 אז למה היה בו צורך עכשיו. יש שיאמרו כי הוא מפלג, מסכסך ומקבע סטטוס חדש – וזה ככל הנראה נכון גם מהפן של הצעד הראשוני של לכתוב אותו וגם מהפן של התוכן שלו.
חוק הלאום מנסה להגדיר מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית. מה היה כל כך דחוף לשנות את מעמד השפה הערבית? נראה שצעד זה סתם נועד להשפיל. אולי הוא נועד רק להראות כמה שאנחנו חזקים וכל יכולים? (כלומר, הם, ישראל, לא אני, אני חלשה מראש). כך או אחרת, הוא לא עושה טוב. כלומר, הוא לא עושה טוב לחלק מהאוכלוסיה, אבל טופח על השכם ומרים את האגו של חלקה האחר.
ככה זה. בהתחלה, לא נתנו לי להתחתן, אחר כך קראו לי שמאלנית נאצית פמיניסטית (היה גם אשכנאצית בשלב מסוים), אחר כך אמרו לי איזו שפה לדבר… זו ספירלה שקל מאד להישאב לתוכה. זה כמו יתושה; בהתחלה היא קיימת אז זה לא מציק. אחר כך היא עושה זמזום וזה לא נעים. בסוף היא עוקצת ואנחנו ממשיכים לגרד זמן רב אחרי שהיא כבר הלכה.
בשורה התחתונה, במקרה ושואלים אותי "למה עברת לקנדה" התשובה היא קצרה ולעניין "בגלל ישראל".
בהצלחה לכולם וכולן :). אוהבת את הבלוג הזה, מיטל.
"האיש שלי לא מספיק יהודי למדינת ישראל כי רק אבא שלו יהודי ואמא שלו לא. עכשיו, מה זה לא מספיק יהודי? הוא מספיק יהודי כדי למות למען המדינה"
אין שום קשר בין הישראליות לבין להיות יהודי. הוא יכול להיות הכי ציוני וישראלי שיש אבל אם הוא לא בן לאמא יהודית הוא לא יהודי. זה חד וחלק ובלי שום משחקים. את יכולה לגור לדוגמה בארצות הברית באופן לא חוקי ולא משנה כמה זמן תהיי שם את לא תהיי אמריקאית עד שלא תקבלי אזרחות, זה החוק ואי אפשר לשנות אותו
ברור שלמי שאין לו אזרחות במדינה מסויימת יהיו פחות זכויות מלאזרח המדינה. אף אחד לא מערער על זה וזה לא הדיון.
הכוונה שלה הייתה שלמרות שהוא אזרח ישראלי, מילא את כל חובותיו כאזרח (גם כאלו שקבוצות מהאזרחים לא ממלאים), אין לו זכות להתחתן במדינה בה חיי רוב חייו. בלי להיות יהודי הוא בחיים לא יקבל את הזכות הזאת, למרות שהוא כן אזרח ישראלי. הבעיה העיקרית כאן היא שיש אפליה בזכויות בסיסיות של אנשים בעלי אזרחות, כמו חתונה ועוד, על סמך רקע דתי. מכאן עולים דיוני הזהות של 'להיות ישראלי' (= אזרח) אל מול 'להיות יהודי'.
כמסורב חתונה אני מרגיש כאילו שכתבת בשמי ושמה של בת זוגי. לצערי, אנחנו גם לא יכולים לעזוב את המדינה (צו מניעת יציאה מהארץ עד שהיא תסדיר את המעמד הצבאי שלה) ולכן אפילו אנחנו לא יכולים להתחתן בחו"ל. מצב נורא מתסכל שכאזרח ישראלי נמנעת ממני הזכות הבסיסית שאפילו רוצחים בכלא זכאים לה רק בגלל שאימם יהודייה…
חוק הלאום נועד כדי לשמור את מדינת ישראל יהודית. כנראה את לא ערה מספיק למה שעתיד לקרות בעתיד.
מעמד השפה הערבית לא השתנה, הוא קבוע בחוק. בקשר לשאר הדברים, יש למדינה הרבה בעיות לטפל בהן אבל עניין החתונה היהודית הוא לא בינהם.
המדינה תהיה יהודית, העם יהיה ערבי, בין עם יהודי או מוסלמי.
ישראל הוקמה כבית ליהודים לא היה צורך בחוק הלאום כדי לשמר אותה כיהודית. חוק השבות הוא דוגמה לכך שיהודים (או ילדיהם של יהודים) יכולים להגר לישראל ולעומתם נוצרים או מוסלמים אינם יכולים להגר לישראל (זה יותר מורכב כמובן אבל זו הרוח הכלכלית). אני חושבת שאני ערה למה שעתיד לקרות אבל ייתכן שדעתנו חלוקות בעניין העתיד. מעמד השפה הערבית כן השתנה. הערבית הייתה שפה רשמית ועכשיו היא לא שפה רשמית, היא שפה בעלת מעמד מיוחד. ייתכן שנשמע שאין לזה שום משמעות כאן ועכשיו, אבל זה לא נקבע במקרה. לישראל יש הרבה בעיות לטפל בהן. במקרה עניין החתונה, להתיר למשפטנים בעלי סמכות… Read more »
כמה שאת צודקת, אני ממזמן האמנתי שהנאציזם והציונות מועתקים אחד מהשני, ושישראל כאילו מנסה להראות לעולם שיהודים הם גזע עליון. מיותר לציין שאין דבר כזה גזעים אנושיים מבחינה מדעית, כולנו הומיספאיינס, ויהודי זה דת, זה לא יכול להיות גזע. אפילו באירופה יהודי נחשב רק כדת, למשל בצרפת, קודם כל אתה צרפתי, הלאום שלך צרפתי גם אם אתה מתאזרח ולא נולד צרפתי, ורק אז אתה יהודי נוצרי וווטאבר. יש הפרדה מוחלטת בין דת למדינה וזה מה שאני מתה אצל על הצרפתים… רק לישראלים נכנס הג'וק שזה לאום וגזע ועם נבחר ווטאבר וזה מגעיל אותי. החוקים האלו גזענים ומפלים מהיסוד ואני לא… Read more »
ונוס יקרה. תודה לך על התגובה. אישית, עדיין קשה לי עם התייחסות לנאציזם (מכל צד) והקלת ראש במילה זו. אולי אלו "שורשי אשוויץ" שיוצאים מידית למגננה. אני מרגישה שאנחנו עלולים להפחית בערכו של אירוע אחת בעת שאנחנו מתייחסים לאירוע אחר. ייתכן מאד שעלינו לבחון את האירועים בישראל, אשר נמשכים לאורך דורות (למדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס בשם "דפוסי חברה בישראל", מרתק) ולהגדיר אותם כאירוע היסטורי העומד בפני עצמו. כמובן, עם שאר הדברים אני מסכימה לחלוטין. כמה שזה עצוב להודות בכך, ישראל היא מדינה גזענית עם חוקים מפלים. לא ידעתי להגדיר זאת כך והתעלמתי מההגדרה המדויקת פשוט כי היא גורמת לי לנוע… Read more »
היינו בדיוק באותה סיטואציה ועבור שנינו זה היה הקש ששבר את גב הגמל, שנינו שירתנו בצבא, עבדנו קשה ושילמנו (הרבה מאוד) מיסים, אבל להתחתן לא יכולנו. כאן ראינו את פרצופה האמיתי של המדינה והבנו שאנחנו למעשה אזרחים סוג ב'. מאותו הרגע היה ברור שאת הילדים שלנו אנחנו לא נגדל בארץ הקודש
אני קוראת את התגובה שלך ויש בי עצב, למרות שעברנו את אותה "חוויה". תודה על השיתוף ובהצלחה בכל מדינה (לא קדושה כנראה) שתהיו.
הפוסט שלך כתוב מצויין, אני מסכים עם כל נקודה 🙂
הדברים שאת נוגעת בהם באמת משקפים את בעיות ישראל בעידן המודרני. מדינה יהודית ודמוקרטית זה רעיון קשה מאוד למימוש בלי לפגוע קשות בדמוקרטיה. מדינות תיאוקרטיות מהגדרתן יוצרות אפליה ופילוג בין האוכלוסיה. איך זה הגיוני שתת אלוף דרוזי שנולד בישראל והקריב את כל חייו למדינה, "נחשב פחות" מאזרח חרדי במאה שערים שלא עובד, לא משלם מיסים, ואפילו לא מכיר במדינה הזאת כמדינה.
הגיע הזמן שהממשלה תבין שלהיות ישראלי זה לא בהכרח אומר להיות יהודי. ודווקא במקומות מסויימים זרמים יהודיים מייצגים את התרבות הישראלית הרבה פחות מאזרחים בדתות אחרות (או חסרי דת).
תודה. ריגשת בתגובתך. אני כבר מוכנה שיסקלו אותי באבנים… מעריכה מאד.
כל כך מבינה אותך, כל כך איתך. חיבוק חם מהחום וביחד ננצח את החושך!
אם חם אז בלי חיבוק, קודם כל מזגן 😉 ביחד פשוט נחיה בטוב.