כדורגל ופוליטיקה במלחמה

היום מתחילים משחקי המונדיאל, והמדינה (ואני) בטרפת. כל ארבע שנים (אם נהיה הוגנים, אז כל שנתיים – ביורו גם), גרמניה נכנסת למוד של גאווה לאומית וכולם מתעסקים רק בדבר אחד – המאנשפט (הנבחרת הלאומית).

אבל בואו נלך קצת אחורה. אני חובבת כדורגל גרמני כבר הרבה מאוד שנים. השחקן הראשון שהתחברתי אליו היה מיכאל באלאק, שהצית אחד מהויכוחים הכי קשים עם חברה שלי, שבאה ללמוד סימסטר קיץ בישראל. היא שנאה את באלאק, ושעות ישבנו ודיברנו וניתחנו את היכולות שלו והמשחקים. בסוף זה הסתכם בזה שהיא אמרה "שחקן טוב או לא, הוא אידיוט". בסוף הוא סיים את הקריירה בלברקוזן, שזה גם לא רע, וגם הבית שלו.

כמעט כל מונדיאל הייתי דבוקה לטלוויזיה (בישראל), או בצפייה משותפת בפאבים (בגרמניה). בתחילת דרכי חיבבתי את הולנד גם כן, מסיבות רגשיות בעיקר (משפחה). תמיד כשהיה משחק בין הולנד לגרמניה, הרגישו אצלנו במשפחה כאילו מכריחים אותנו לבחור בין אבא לאמא. הספרדים הרדימו אותנו, לפורטוגל לא היה אף פעם מה להציע, חוץ מכוכב אחד בשנים האחרונות (שאני לא סובלת, וסליחה מראש ממעריציו), ברזיל רקדה על המגרש יותר מדי – אצלנו במשפחה תמיד העדיפו עבודת צוות על אגו וכוכביאדה. בגרמניה אין כוכבים, כולם אותו הדבר. זאת אומרת, עד השנה. וכוכבים, הם לא תמיד מאירים בחושך, אלא לפעמים גם עושים לכם חושך בעיניים.

אני אשים את זה על השולחן כגילוי נאות כבר מעכשיו – אני אוהדת באיירן, ואני גרה בברלין. אין חטא יותר גדול מזה. בעצם יש – בעלי ברלינאי מקורי, ואוהד הרטה. יש שני דברים שלא מדברים עליהם בבית – פוליטיקה גרמנית ובונדסליגה.
יש אצלי בלב פינה חמה לנוייר (כן, גם כשהוא פצוע הוא עדיין סופר חשוב לנבחרת), ויש את תומאס מולר, ויש את באסטי (שאני עדיין כואבת את פרישתו). אבל אני יכולה להתדיין שעות על באיירן והמאנשפט, וכדאי שאעצור כאן. השנה הם לא הסיפור. השנה יש שני כוכבים שעשו לכולם חושך בעיניים.

בשנות ה-50 וה-60 הגיעו למערב גרמניה גלים של עובדים זרים מטורקיה, שנשארו במדינה, הביאו את המשפחות, ילדו ילדים, והיום יש כבר דור שלישי ורביעי. אינטגרציה לעולם לא הייתה הצד החזק של גרמניה, והרבה מהטורקים התרכזו בשכונות מסוימות (לא מדיניות כמו בישראל, אלא ריכוז טבעי). חלק מהדור השלישי והרביעי לא יודעים גרמנית, למרות שיש להם אזרחות כי נולדו כאן.
הטורקים הם חלק מאוד רגיש במציאות הגרמנית. מצד אחד, הגרמנים עדיין מגדירים דור שלישי ורביעי כ"בעלי רגע הגירה" גם אם ההורים וההורים של ההורים נולדו בגרמניה, ומצד שני, כשטורקיה משחקת נגד גרמניה, הטורקים מריעים לטורקים, ואין דבר שמצית יותר את הגרמנים.

תחילת סיפורנו היא כשהפוליטיקה התערבבה בספורט עם ארדואן. אין ספק שארדואן הוא לא סמל לזכויות אדם, מודרניזציה וקידמה (מה שגרמניה מתיימרת לסמל). אין ספק שהוא תחמן ופוליטיקאי מושחת שמוכן להוריד לתהום יחסים עם מדינות אחרות רק בשביל להיבחר שוב. בניסיון ההפיכה שהיה בטורקיה לפני כמה זמן, הטורקים צהלו כאן כשהתברר שהוא נשאר בחיים, וקריאות תמיכה הגיעו מכל פינה (תמיכה בארדואן, לא במורדים, כמובן). ארדואן גם ניסה לשלוח נציגים לסיבוב הופעות באירופה, כדי להשפיע על הטורקים שחיים ביבשת להצביע עבורו. הגרמנים דחו את נציגיו, והמשבר ביחסים הדיפלומטיים החמיר. התכשיט גם ניסה להשפיע על הטורקים לפני הבחירות בגרמניה, ועורר עוד שערורייה גדולה.

לקראת היציאה של המאנשפט לרוסיה, ארדואן ביקר בלונדון, ונפגש עם שני שחקנים גרמנים (ממוצא טורקי) – מסוט אוזיל ואילקאי גונדואן – והצטלם איתם. גונדואן הגדיל לעשות, וצייץ בטוויטר שארדואן הוא הנשיא שלו. בגרמניה כעסו (ועדיין) אימים, בטורקיה חייכו שעדיין הטורקים בכיס שלהם, ופוליטיקאים מכל הצדדים מנסים לשפוך עוד ועוד שמן למדורה. גונדואן ניסה להתנצל בהתחלה, אוזיל אפילו לא טרח להשמיע מילה. התחילו קריאות להעיף אותם מהנבחרת, להפעיל מולם סנקציות, מה לא. העיתוי בהחלט לא יכול היה להיות גרוע יותר.
במשחק ההכנה עם ערב הסעודית אוזיל עשה לכולם טובה וישב על הספסל עם ברך פצועה, אבל כשגונדואן עלה מהספסל, התחילו שריקות בוז, הן של הסעודים והן של הגרמנים. הנזק שהם עשו לנבחרת עדיין לא ניתן למדידה, אם תשאלו אותי, ורק יילך ויעמיק. מזלם ששניהם משחקים בליגה האנגלית, ולכן בסוף המונדיאל יחזרו לשם, ולא לגרמניה. יצאו בזול.

בסופו של דבר, הכדורגל הוא השתקפות של החברה בה אנחנו חיים, והזהות החצויה (או לא חצויה, לטובת הטורקית, חלק יאמרו) של הטורקים עלתה שוב לסדר היום, בלי שמישהו יודע לספק פתרון מוצלח. לא תמיד למדינה יש תשובות, אבל תמיד צריך להיות רצון לאינטגרציה מצד אלו "בעלי רקע הגירה". להרבה טורקים אין את הרצון, וגם אם גרמניה תבין יום אחד איך עושים אינטגרציה כמו שצריך, לא יהיה כנראה עם מי לדבר.

מזל שטורקיה לא הגיעה למונדיאל, אחרת הייתה כאן קטסטרופה.

אבל עזבו אתכם מפוליטיקה, העיקר שהמאנשפט ייקחו את הגביע גם הפעם 🙂