רבים מהישראלים רואים בציונות סיפור הצלחה: מדינת ישראל, בית לעם היהודי, תחיית השפה העברית, ארץ האבות, צבא הגנה לישראל, תקיעת שופר בירושלים, וכו' – כל אחד מאותם סמלים אייקונים שמייצגים את החזון הציוני הטהור. וכל אלה, לכאורה, התגשמו מעל ומעבר לציפיות.

אלא שהפרויקט הציוני כשל לראות צעד אחד קדימה. הרצון לממש את החזון הציוני היה מסובך כל כך, מאתגר כל כך, בלתי סביר בעליל בנסיבות של אירופה של תחילת המאה הקודמת, עד כדי כך שהוגיו חשבו רק על הטאקט הראשון. מה שהם לא שקלו בחישובים שלהם, הוא מה יקרה אם הפרויקט הציוני – בטעות – יצליח. מה אם כנגד כל הסיכויים מדינת ישראל אכן תוקם. מה יהיה השלב הבא?

ופה – למרבה הצער – טמון מנגנון ההשמדה העצמית של הפרויקט הציוני.

הציונות לא עצרה בזמן

קנית מניה. השקעת. האמנת. המניה מתחילה לעלות. 10%, 15%, 30%… אתה מתרגש. 50,000 ש"ח רווח. בחודש אחד. מדהים! ואז מתחילות התהיות – רגע, מתי להפסיק? האם היא עוד תעלה? האם לעצור? אתה מנסה עוד יום, היא ממשיכה לעלות, אתה נרגש, החלטה טובה! כבר 45% רווח! ואז אתה שוב מתלבט. האם להמשיך? מה אם היא עוד תכפיל את ערכה? בוא ננסה עוד יום. ואז ירידה של 15%. מכה קלה בכנף. בטח מחר יבוא תיקון והמשך עליות. ואז 10% ירידה נוספת. ואז אתה מתחיל להזיע. האם למכור? כבר הייתי מורווח 45% עכשיו אני רק ב-25% רווח. בוא ניתן עוד יום אחד, רק עוד אחד ונראה מה יהיה. אלא שאז, המניה צוללת 35%! אתה מוכר, בורח על נפשך. הפסדת 20% על ההשקעה הראשונית. איבדת עשרות אלפי שקלים.

כמו השקעה גם תנועה וחזון מדיני צריך לדעת מתי לממש. צריך לדעת לעצור. אי אפשר לפעול לנצח באותו כיוון. צריך להתאים את החשיבה לרוח התקופה, לשינויים הטכנולוגיים, להתפתחות התרבותית. אי אפשר לחיות כל הזמן תחת אינרציית ההצלחה. צריך לדעת לעצור.

הפרויקט הציוני, בדיעבד, נכשל כישלון חרוץ. הוא לא נכשל מלכתחילה. הציונות לא היתה רעיון רע. היא דווקא היתה רעיון חכם, והיא גם התחילה את היישום שלה בצורה מופלאה. נס אחרי נס. כנגד כל הסיכויים.

הפרויקט הציוני נכשל בעיקר בגלל שהוא לא ידע שובע. הוא לא ידע לעצור בזמן. ולפעמים – כשמניה עולה ועולה – צריך לדעת למכור.

הציונות היתה צריכה להיפסק ביום הקמת המדינה. החזון הציוני הצליח. הבאנו למדינת ישראל את יהודי התפוצות. עכשיו – שיגנו על הבית ויקימו לעצמם את המדינה שחלמו. אבל זהו. צריך לעצור כאן.

איפה היתה הטעות?

הציונות הלכה על הטיקט של בית מגן ל'יהודי כל העולם'. זהו סלוגן נחמד לתקופה של תחילת המאה הקודמת. זה שובה לב. היהודים נרדפו. הם היו מטרה נייחת לכל פשיסט פופוליסט תורן. הרי, כמה קל להאשים את היהודים בכל מה שרע. יש שעיר לעזאזל. כוח פוליטי קל. 'יהודי כל העולם' זה מותג. זה מכיר. קל ליהודים להזדהות איתו. לכן, הציונות הלכה על הקלף הזה.

אבל מותגים צריך לרענן. מה שמתאים ל-1920 כבר לא מתאים ל-1950 (בימינו מה שמתאים ל-2023 כבר לא יתאים ל-2024). אבל הציונות נתקעה על הסלוגן הזה. 'בית לעם היהודי'. יהודי כל העולם – התפקדו.

מה שהיה שגוי בטיקט הזה הוא שאחרי הקמת המדינה, אחרי שהחזון הציוני פרץ את הסכר, היה צריך להחליף דיסקט. היה צריך ללכת על קו אחר. משהו חדש. אי אפשר להמשיך באותו מסר שיווקי. המניה עלתה יפה, זמן לממש.

בית לכל יהודי = תעודת הביטוח של נדכאי העולם

הציונות הבטיחה לכל היהודים בית מגן בארץ ישראל. אלא שהיא התעלמה מכך שיש פה מנגנון של ביטוח. זאת אופציה שיש ליהודים, אבל כמו כל אופציה לא חובה לממש אותה. זאת זכות – אבל לא חובה. וכשמציעים לי משהו בחינם (זכות לעלות לארץ ישראל) מה אכפת לי לשמור אותה במגירה, לעת מצוא? אני לא חייב להשתמש בה, אבל אם ממש אצטרך, אם יקרה משהו נורא, אוכל תמיד לשלוף אותה מהמגירה בהתלהבות.

כך יצא, שבאורח פלא, כל מי שמימש את הזכות הזאת, הוא מישהו שהיה צריך את המעבר הזה ולא מישהו שאנחנו היינו צריכים אותו.

תנועת מהגרים בכל העולם עובדת מלמטה למעלה – אנשים עוברים כדי לשפר את רמת החיים שלהם ולא כדי להרע אותה. אלו שטוב להם בארצות המוצא שלהם – לא יעשו דאונגרייד. דווקא אלו הנדכאים, אלו שלא טוב להם, יקפצו על המציאה. וכמה טוב שיש את הסלוגן 'יהודי כל העולם' ככרטיס כניסה למדינה הזאת.

ואכן עם השנים, חלה תנועת הגירה משמעותית לארץ ישראל – ממדינות חלשות בעיקר. מעט (יחסית) מיהודי ארצות הברית, אנגליה ומערב אירופה, ובעיקר יהודים ממדינות אפריקה ומזרח אירופה. כאמור, בעיקר אנשים שרצו שדרוג – חלילה לא מישהו שחיפש שנמוך.

אבל פה לא תמו הבעיות. הסלוגן 'בית לכל יהודי' נפל בעוד היבט: מיהו בכלל אותו 'יהודי' לצורך ההגדרה? איך קובעים מי זכאי? איך יודעים על אילו יהודים דיבר החזון הציוני? אז כמו כל דבר בחיים, כשנותנים לאנשים הטבות ישר קופצים שכנים וחברים ואומרים – גם לי מגיע. ואז כל אחד ממציא איזו סבתא יהודיה, איזו ראיה מופרכת לשושלת בת מאה שנה. הדוד היהודי הרחוק שעבד בחצר המלך. הבת דודה שהתחתנה עם מישהו ספק יהודי. כל אחד פתאום טען בנחרצות – גם אני הוא יהודי. וגם אני קורבן של החיים. אז אנא – קבלו אותי בזרועות פתוחות עם סלסלת שוקולדים.

הציונות היתה צריכה להסתיים ב-1948

אם הציונות היתה עוצרת ומממשת את המניה ב-1948, מדינת ישראל היתה היום פלא אנושי. בירת יזמות, חדשנות, טכנולוגיה. אחת הכלכלות המשגשגות בעולם. הון אנושי אדיר. מעוז לליברליות, חשיבה חופשית והשכלה.

במקום זאת, הפכנו לאט לאט לארץ מהגרים.

בדיוק כמו השקעה, התחלנו טוב, אבל לאט לאט המגמה התהפכה. ולפי כל הערכה סבירה, בתוך כמה עשורים מהיום, אם המדינה לא תושמד במחלמה קשה, היא לכל היותר תלך ותהפוך למדינה דתית סגורה, ענייה ובורה.

הפרויקט הציוני נכשל. היינו כבר מורווחים. אבל לא ידענו לממש בזמן.