שוחחתי עם חבר. דיברנו על המצב בארץ, על החיים בה ועל כוונות ההגירה שלי. אחרי כמה דקות של שיחה, הוא הסב את תשומת ליבי למשהו שעד כה לא ממש הבחנתי בו. "מה, אתה לא רואה את זה?" הוא שאל בתמיהה, "אתה כבר התחלת את תהליך ההגירה שלך". אחרי כמה שניות של מחשבה, ולאחר התנגדות ראשונית, לפתע התחוור לי. בשקט בשקט, אני כבר כמה שנים יורד מישראל.

ומה שיפה בכל סיפור ההגירה הזה, הוא שכל אחד יכול לעשות אותו. מחר בבוקר. לא צריך הרבה כדי להתחיל. לא צריך לקבל החלטות. אפשר פשוט לעשות את זה – מדורג. במקום להגר ברוח וצלצולים, אפשר להגר בשקט. לאט לאט.

אז איך זה עובד?

מודל ההגירה שלי

סיפור ההגירה שלי, כך מסתבר, התחיל כבר לפני משהו כמו 10-15 שנה. זה התחיל בהקמת חברת הייטק עם פעילות בחוף המערבי. היום החברה היא בכלל תירוץ. החברה התפתחה לא רע, והצריכה פעילות נסיעות מסביב לעולם. טסתי לא מעט. צברתי הרבה שעות במטוסים ובמלונות. ואחרי כמה שנים החברה גדלה ונהייתה גלובלית. מספר מטות, במספר יבשות. לא רע. בינתיים התפקיד שלי בחברה עלה למעלה, והמעורבות היום יומית הלכה ופחתה.

בשנים הראשונות טסתי הרבה, אבל הנסיעות היו מאוד קונקרטיות. היתה להן מטרה ברורה. פגישה, עסקה, ניהול שוטף. לו"ז צפוף. יצא לא פעם שנסעתי למספר שעות ביעד וחזרה לארץ. הכל היה מאוד ענייני ותכליתי. במרוצת השנים הנסיעות התארכו. מיום-יומיים, גדלו ליומיים-שלושה. מיומיים-שלושה, לשבוע וחצי. הנסיעות הפכו מביזנס לפלז'ר.

בשנים האחרונות, ובפרט מאז הקורונה, השינוי היה דרסטי במיוחד. מרבית הפגישות השוטפות הוחלפו בפגישות וירטואליות. הפגישות הפיזיות נהיו פחות נחוצות. ואפשר בקלות לרכז מספר גורמים בביקור פיזי אחד. במקביל, התפקיד הניהולי השוטף הצטמצם, וכך נוצר לי זמן פנוי רב יותר.

אבל, וזה אבל חשוב, לא הפסקתי לטוס. כמות הטיסות והשהייה בחו"ל לא נעצרה. אלא שהשהיה בחו"ל שינתה את אופייה. במקום להכניס 4-5 טיסות בחודש, היום אני טס פעם-פעמיים. אבל כל ביקור בחו"ל ממושך יותר. אני שוהה לעתים שבועיים, לפעמים יותר. אני יותר מטייל, יותר נופש, יותר נח. נוסע בדרכים. רואה מקומות. מתכנס בתוך עצמי. כל ביקור בחו"ל ייחודי בפני עצמו. אבל המשותף לכל הנסיעות, הוא שאני לא בארץ.

מדוע מדובר בהגירה בכלל?

ממבט ראשון, לא קל לראות פה הגירה. לא קל לראות כאן ירידה מישראל. כשאנחנו מדמיינים ירידה, אנחנו רואים לנגד עינינו שתי עגלות עמוסות מזוודות, 2 הורים ושלושה ילדים, עושים תמונה על רקע עמדת הבידוק בנתב"ג. תמונה שבה כולם מחויכים ונרגשים אבל מקלפת בתוכה סיפור עצוב וקשה. ההגירה, ההיא, היא ברורה. היא חותכת. היא חדה. יש נקודה בזמן שהם ישראלים ורגע למחרת הם אמריקאים. יש להם חיים חדשים, במקום אחר.

ההגירה שלי היא שונה. היא לא כוללת תמונת סלפי. לא כוללת 8 מזוודות. בקושי יש בה טרולי. היא כוללת רק התרגשות ושמחה, ולא כוללת עצבות מיוחדת. ההגירה הזאת היא לא חדה, ולא חותכת. אין בה חיים חדשים וקודמים.

ההגירה שלי מהרבה בחינות היא ההגירה האידיאלית. היא הגירה מאוד נוחה. קל לבצע אותה. קל לחוות אותה. היא לא מצריכה החלטות קשות וכבדות משקל. היא לא מצריכה בחירה ביעד אחד. בסיס חדש אחד. היא תלויית זמן, עונה, ותחושות נקודתיות. היא אמנם כן מצריכה משאבים. בעיקר זמן. וגם כמובן כסף, אבל לא צריך להיות מולטי מיליונר בשבילה. היא צריכה פניות מחשבתית ועיסוקית. היא צריכה יכולת לעבוד מרחוק. בגדול, היא מצריכה מוכנות.

אבל היא עדיין הגירה. לכל דבר ועניין. הגירה זה תהליך מחשבתי של התנתקות מישראל. מעבר למקום אחר. כשאני יוצא את ביקורת הדרכונים בנתב"ג אני לגמרי לא בארץ. אני לגמרי בסטייט אוף מיינד של חו"ל. אני עתיד לחזור אמנם לבסיס שלי בארץ, אבל השהות הממושכת בחו"ל מקהה מאוד את השייכות שלי למקום הזה.

הבסיס שלי הוא ישראל, הרכב הקבוע, המשפחה. אבל נתח בלתי נפרד מהזמן שלי אני בחו"ל. עד כדי כך, שחו"ל הוא בעצם הבית.

לא רק זה. יש פה עוד עניין חשוב. כמעט תמיד כשאני חוזר מחו"ל אני כבר מכורטס ליציאה הבאה. יש לי כבר כרטיס טיסה לנסיעה חדשה, בתוך שבוע, שבועיים. אני כמעט תמיד חוזר לארץ למעין שהייה זמנית. אני הרי אוטוטו אעלה שוב על מטוס בדרך לבית האמיתי שלי.

הדבר הזה מאפשר לי תמיד לחזור לכאן במעין ציפיה לחירות האמיתית. זה מאוד מזכיר לי את השירות הצבאי. הימים הארוכים בצבא. שבועיים שלושה ברצף ללא חופשה בבית. רוב החיים הצבאיים בבסיס צבאי מטונף ומכוער להחריד. אבל בסוף חוזרים הביתה. גם אם לסופ"ש של חמשו"ש. אותו הדבר גם השהייה בחו"ל. מבחינתי, ישראל זה צבא. זה השירות שאני מחויב לו. מסיבות משפחתיות במקרה הזה. אבל החופש האמיתי הוא בחו"ל. בחו"ל אני מרגיש חופשי. אני מרגיש כמו בן אדם. בארץ אני במשימה. אני בתפקיד.

זהו סיפורו של החלק הראשון של ההגירה שלי. ההגירה שעוד תושלם במלואה בעתיד. אבל כבר היום אני מהגר.

כל אחד יכול

ובכן, המסר המעודד הוא, שכל אחד יכול להגר בצורה מדורגת. נכון שזה לא חף מקשיים. אבל לא מדובר בקשיים בלתי אפשריים. ראשית, הטיסות לחו"ל הופכות זולות יותר ויותר. גם השהיה בחו"ל, יכולה להיות חסכונית וזולה באופן יחסי למי שאין לו בעיה לחיות בצמצום (שימו לב שבמדינות זולות המחייה היום-יומית זולה בעשרות אחוזים מישראל). כל מה שצריך הוא פניות. צריך עבודה שמאפשרת את זה. צריך להיות מוכנים לטוס הרבה. ולחיות על מזוודות.

הדרך לעשות את זה היא לא לצאת בהצהרות. פשוט להתחיל לעלות על טיסות. לכרטס ולטוס. בהתחלה יומיים שלושה, אחר כך שבוע שבועיים לביקור. אפשר גם ימי חול בלבד למי שרוצה להיות בבית בסופ"שים (יש לי חבר שעושה את זה שנים). זה מצריך היערכות כלכלית מסוימת אבל זה לא משהו שלא תוכלו לעמוד בו.

כך תרוויחו משני העולמות. תוכלו להגר בלי החלטה רשמית וסופית. תוכלו להתחיל את התהליך, אבל לא בבת אחת. לאט לאט תנתקו מגע. ואז, כשהתנאים יבשילו, ותהיו ערוכים, תשלימו את המהלך.