האם אלוהים הכל-יכול יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים?

אנשים רבים סבורים שהשיטה הדמוקרטית היא השיטה הכי פחות גרועה לניהול מדינה. היא מבוססת על חופש, על חירות, ועל היכולת של כל קבוצה להשפיע על גורלה בידיה. המטרה בשיטה הדמוקרטית היא שכנוע. צריך לדון, להתווכח, לשמוע ולהשמיע, ולנסות להשפיע ולהטות את דעת הקהל אל עבר תפיסה חברתית פוליטית מסוימת. השיטה הדמוקרטית היא הכי פחות גרועה, אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת.

הבעיה העיקרית בשיטה הדמוקרטית, היא הפרדוקס הקיומי שטבוע בה. השיטה הזאת חדירה. מבפנים. אם כלל ההכרעה הוא שהרוב במדינה יכול לקבוע בעצמו את הכללים שחלים עליו, מה אם הרוב יחליט על שינוי של אותו כלל הכרעה בדיוק? מה אם מי שנבחר יחליט שאין יותר בחירה? מה אם, בכלים דמוקרטיים, תונהג דיקטטורה?

הפרדוקס הזה, שיש לו מופעים רבים, נקרא גם הפרדוקס הליברלי. והוא יוצר מתחים פסיכולוגים וסוציולוגיים עצומים אצל הקהל החילוני-ליברלי (ולא, לא רק בישראל).

הפדוקס הליברלי אומר – האם אני כליברל, צריך לקבל דעות אנטי ליברליות? האם כאדם שוחר חופש, אני יכול להשלים עם פעולות בכפיה? הפרדוקס הזה מכניס הרבה אנשים לתסבוך מחשבתי. כי כליברלים, אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשים פתוחים, סבלניים ובטוחים בצדקת דרכנו. אבל אז, מתגנב לו מישהו שמנצל את השיטה שאנחנו המצאנו בפנים. הוא מזהה את החור הקטן, חודר פנימה ומשבש את כל התדרים שלנו. זה מכניס את הליברלים למלכוד.

הפרדוקס הליברלי מייצר מעגליות לא פתורה. אבל אפשר להתגבר עליה, ויש שתי דרכים מרכזיות לעשות זאת:

החריג לכלל

הדרך האחת, היא ההכרה בכך שכל שיטה, ולא משנה איזו שיטה, לא מושלמת. היא לא מושלמת לא במובן האידילי, האוטופי, אלא לא מושלמת מבחינה לוגית. היא לא עקבית. לפי הגישה הזאת כל שיטה שהיא חייבת לכלול אלמנטים מסוימים שהם לא עקביים, שהם בגדר "חריג". למשל, תשובה ד' במבחן: "אף תשובה אינה נכונה". ודאי שבאופן שבו היא מנוסחת היא תשובה פרדוקסלית, כי אם אף תשובה אינה נכונה אז גם תשובה ד' – היא עצמה – אינה נכונה. אז הפיתרון הוא שלטובת תשובה ד' בלבד, אנחנו סוטים מהעקביות הלוגית הרגילה ומניחים שרק לגביה יש חריג והוא שהיא עצמה לא נחשבת תשובה סדורה כיתר התשובות, אלא מעין תמרור בלבד. וכך אנחנו מתגברים על הכשל הלוגי הפרדוקסלי שהיא יוצרת.

בהקשר לפרדוקס הליברלי, המשמעות היא שלפי גישת החריג לכלל אנחנו צריכים להניח שהליברליות אמנם סבלנית לגישות רבות, אך בלתי סבלנית לגישה החותרת תחת עצמה. זה אמנם בלתי עקבי אבל שום שיטה אינה עקבית. תמיד יש חריג לכלל. כאן החריג הוא שבמובן הזה הגישה הליברלית היא ליברלית כמעט עד הסוף – היא ליברלית, אך רק עד שזה מגיע לתחרות ישירה בהגיונות שלה עצמה.

למשל, אם מישהו יוצא להפגין ברחובות ומבקש בהפגנותיו לבטל את זכות ההפגנה, אנחנו מרשים לעצמנו להגיד שכל אחד רשאי להפגין, אבל זה רק עד החריג לכלל – והוא עד אותו אדם שקורא בהפגנותיו לבטל את זכות ההפגנה. בשל עוצמת חשיבות הזכות להפגין אנחנו יוצרים חריג לכלל שמונע מאנשים להשתמש בזכות הזאת כדי לשלול אותה.

אלא שגם הפיתרון הזה לא חף מקשיים. ראשית, משום שכדי לקבוע את החריג לכלל, קודם כל צריך לקבוע את הכלל – ויכול להיות שהכלל עצמו בכלל לא מוסכם. וגם אם היה מוסכם בעבר, אולי הוא כבר לא מוסכם היום? למשל, ההוא שיוצא להפגין נגד זכות ההפגנה יכול להיות שהוא נתמך בכמות אדירה של אנשים, 70%-80% מהעם, שחושבים כמוהו – שצריך לבטל את זכות ההפגנה. האם במצב כזה עצם הכלל שנוי במחלוקת, גם אם בעבר היה מובן מאליו. אבל לא רק את הכלל צריך לקבוע. צריך גם להחליט מתי אוכפים את החריג לכלל. באיזו נקודה החריג מתקיים. ועצם הקביעה של הפעלת החריג היא בעצמה קביעה ערכית. היא בעצמה קביעה שנשעת על הכלל עצמו. לדוגמה – כאשר ההוא שהולך ברחוב עם מגאפון וצועק נגד זכות ההפגנה, מי אמר שהאמירות שלו לביטול זכות ההפגנה נופלות תחת החריג לזכות ההפגנה? מי קבע שפה צריך לשים את הגבול? אולי החריג צריך לחול רק כאשר יש ודאות קרובה שהזכות להפגין תבוטל ולא רק כאשר יש קריאות ראשוניות לכך? ובכלל, מי אמר שהפגנה לאסור הפגנה חותרת תחת זכות ההפגנה ומצדיקה להוות חריג? אולי היא בכלל מעודדת את ההפגנה משום שהיא מבוצעת באמצעות הפגנה בעצמה?

לכן, מדובר בפיתרון לא הרמטי ולא שלם לבעיה שלנו. למזלנו – יש פיתרון נוסף:

הפיתרון הדווקני

הפיתרון הדווקני היא גישה לחיים. זו גישה שאומרת שעקביות היא ערך עליון, ולוגיקה חייבת להיות שלמה, אחרת היא אינה מתקיימת. על-פי הפיתרון הזה, אם קיימת גישה אנטי-ליברלית, החותרת תחת הליברליות עצמה, אזי ליברל אמיתי צריך לקבל את הגישה הזו – גם במחיר של אובדן הליברליות. אם אתה באמת כל כך ליברלי כמו שאתה טוען, אתה צריך לקבל גם גישה שחותרת תחת הליברליות כולה. תנסה לשכנע את כולם שהגישה הזאת שגויה. אבל אם לא שכנעת, אם אתה עדיין כל כך ליברלי, אתה צריך לקבל את רוע הגזירה.

שתי הפגנות באותה צומת: אחת – בעד הזכות להפגין. השניה – נגד הזכות להפגין. הדוכן של הפגנת הנגד מלא ועמוס עד אפס מקום. הפגנת הבעד צריכה לצעוק יותר חזק, לשכנע בצורה יותר ברורה, להעביר את המסר בצורה יותר נוקבת. היא צריכה להתאמץ יותר. היא צריכה להסביר יותר. עליה מוטלת החובה לשכנע בדיוק כמו שקודם לכן היתה מוטלת החובה הזאת על דוכן הנגד. אם למרות הניסיונות, דוכן הנגד סוחף את ההמון, ומתקבלת החלטת רוב לבטל את הזכות להפגין, אז אנשי דוכן הבעד צריכים להתקפל. הם צריכים להבין שעשו מה שעשו, אבל הם הפסידו. הם צריכים לקבל את ההחלטה הליברלית. שוב, אם הם באמת ליברלים. אם הם לא – והם סתם מתכסים בכסות ליברלית, אז ברור שימשיכו לצעוק בעד זכות ההפגנה. אבל אם הם ליברליים אמיתיים, אז בהינתן שהדעה שלהם נפסלה על-ידי רוב קולות, הם צריכים לקבל את החלטת הרוב. הרי גם לרוב יש אוטונומיה וחירות לממש את תפיסת עולמו כפי שהוא מבין אותה.

או במילים אחרות, אם במדינה דמוקרטית ישנו רוב השואף להנחיל שיטה דיקטטורית, אין להתנגד לכך מטעמי הגנה ושמירה על הדמוקרטיה. שכן הדמוקרטיה משמעה בדיוק רצון העם, רצון רוב העם, ואם הרוב מעוניין בשלטון דיקטטורי, צריך לאפשר לו בדיוק את מה שהוא רוצה. דיקטטורה. זו המשמעות הדווקנית. אין חריגים ואין סטיות מהכללים. אם קבעתם שהבחירה היא בחירת רוב – אז הרוב קובע. וזהו.

למה הפיתרון הדווקני הוא הפיתרון הצודק והראוי?

הצענו שני פיתרונות לפרדוקס הליברלי. אחד – הכרה בחריג לכלל והשני דווקני, ללא הכרה בחריג כלשהו. אבל האמת הפשוטה היא, שרק הפיתרון השני יכול להחזיק מים. רק הוא פיתרון רציני. רק הוא פיתרון צודק וראוי. אפילו שהוא לא נעים. ואפילו שהוא לא סימפטי. וכל זה דווקא בגלל שאני ליברל ענק. כנראה גדול יותר מרוב חבריי הסו-קולד ליברליים.

כדי להסביר את זה, צריך להבין שכל בחירה בחברה דמוקרטית וליברלית, כל שאלה, כל דילמה, טעונה הכרעה ערכית. גם אם מציירים אותה משהו כסופר טכני, סופר ברור מאליו, עדיין, אפשר מיד להציגה בשני צדדים. קחו את הזכות להפגין. לכאורה מה טריויאלי ממנה. אבל גם אותה אפשר להציג בצורה פוליטית-ערכית. נניח, אם הסיפור הוא שיש במדינה קריאות למרד נגד השלטון. והחשש הוא מפני אויב מבפנים שבדרך להשתלט על המדינה ולחתור תחתיה. במצב כזה, אם ניתן לו מגאפון ענק הוא עשוי לשלהב את ההמון ולכבוש את המדינה למטרת החרבתה. במצב כזה, ברור שאי אפשר להשלים עם הפגנה שלו. ודאי אם הוא צועק בראש חוצות להחריב את המדינה מבפנים. ומשום שאי אפשר להבחין מי משלנו ומי לא, צריך לאסור על כולם. אין ברירה – זה צו השעה. לכן, קיבלתם הצדקה ישירה לביטול זכות ההפגנה שכנראה גם אתם תתמכו בה.

כל, אבל כל כלל חברתי, טעון הכרעה ערכית. וכשיש הכרעה ערכית בבסיס עצם הכלל – אי אפשר להגיד ברצינות שכלל מסוים הוא "מובן מאליו". אי אפשר להגיד שהכלל הזה חייב לחול מטעמים שמימיים או מטעמים אוניברסליים כאלה ואחרים. אם הכלל טעון הכרעה ערכית – אז הדרך היחידה לתת לו תוקף היא באמצעות בחירה חברתית. רק החברה כמכלול מוסמכת להפעיל בחירות ערכיות. אחרת – אתם לא באמת ליברליים.

אבל הטיעון פה עמוק יותר. אם לא ניתן לחברה כמכלול לבחור בעצמה את הבחירות הערכיות שלה – אז אנחנו בהכרח נותנים רק לחלק קטן מהאנשים בחברה לבחור את הבחירות הערכיות של אותה חברה. ואז בהכרח קיבלנו שלטון של מעטים על הרוב.

חשבו על זה כך: אותה קבוצה פוליטית שרוצה להפוך את המדינה לדיקטטורית, נניח שהיא מיעוט. במצב כזה אין לנו בעיה. משום שהיא מיעוט והדמוקרטיה תשרוד. אבל מה אם היא רוב? אם היא רוב, זאת אומרת שיש רוב בעם שרוצה דיקטטורה. אז מה תטענו? שצריך למנוע את זה ממנו. ולמה? משום שלשיטתכם, אם ניתן לו לקבוע את הכלל הדיקטטורי, יתבטל כלל ההכרעה הבסיסי שמנחה אותנו – לפיו ההכרעות הן דמוקרטיות. אבל – רגע – אם קבעתם את מה שקבעתם, וזאת בניגוד לדעת הרוב – אז הרי שכבר אתם – בעצמכם – יצרתם דיקטטורה. שלטון מעטים. כי את הקביעה שעשיתם ביצעתם כאשר אתם במיעוט. וכפיתם את ההכרעה הערכית שלכם על הרוב. מבלי ששמתם לב – בניסיונכם למנוע דיקטטורה השתמשתם בכלים דיקטטורים. אז מי פה הדיקטטור?

אותו ליברל שמקבל את כל הגישות בעולם חוץ מהגישה האנטי-ליברלית יכול לחיות עם עצמו בשלום לוגי כאשר הגישה האנטי-ליברלית אינה שלטת. אבל אם היא בגדר גישה מרכזית ודומיננטית, הוא לא באמת ליברלי אם הוא מבטל אותה בהינף יד. כי גם היא גישה ראויה להגנה בהתאם לאותם כללים שהוא – הוא עצמו – דוגל בהם.