אמנים ישראלים בברלין

לפני הרבה מאוד שנים, עוד בישראל, עשיתי טעות והלכתי עם חברים להופעה של אדיר מילר. מעבר לעובדה שההומור שלי לא בדיוק נושק להומור של מרבית האנשים (או בעולם, אם נהיה כנים, לא רק בישראל), אדיר מילר הוא באמת אחד הסטנדאפיסטים עם ההומור הכי רדוד בישראל. אבל בסדר, הלכתי. הבעיה היא, שלא רק שהלכתי, אלא גם בטיפשותי כשאדיר שאל אותי מאיפה אני באה, גם עניתי את האמת. כמה סתומה אפשר להיות? אני הוכחתי שאפשר, ובגדול. כן, אמנם נולדתי בכפר חקלאי ליד רחובות, אבל גדלתי בנתניה.

מאז לא הלכתי לשום הופעה של סטנדאפיסט ישראלי. התכנית היחידה ההומוריסטית שעוד ראיתי (במחשב) היתה "ארץ נהדרת". במילא לא היה לי זמן. גם אחרי שעברתי לברלין, לפני שלוש שנים, לא ראיתי לנכון ללכת לשום הופעה של אמן ישראלי שהגיע לברלין (חוץ מגדי וילצ'רסקי, אבל זה סיפור ארוך למה הלכתי), כולל גורי אלפי שהיה כאן לא מזמן. אבל אז הגיע משה פרסטר לברלין. ופרסטר הוא מגניב בעיניי, והוא ממש התאים לסוג ההומור שלי, או לפחות כך חשבתי.

הייתה המון התרגשות סביב הגעתו של פרסטר, ואז, במעשה מאוד אופייני, חטפה אותו השגרירות לאירוע חינמי מטעמם. מה זה אומר? למשרד העלייה והקליטה בישראל יש תקציב מיוחד לפרויקט שנקרא "הבית הישראלי". הפרויקט מיועד להביא בידור וטעם ישראלי לאלו שגולים מכל סיבה כלשהי. אני קוראת לזה פעילות מיסיונרית. מכיוון שיש תקציב, הכניסה היא חינם, ומכיוון שהאירוע הוא בחסות ממשלת ישראל (בסופו של דבר), רק אזרחים ישראלים נכנסים, אם הם עוברים את האבטחה בכניסה, כמובן. אין צורך להוסיף שמשום שהפרנויה בשמיים, כך גם הכתובת נמסרה רק למי שנרשם ומוודאים שהוא ישראלי, כן?

אז מפעילי "הבית הישראלי" בברלין שמעו שפרסטר מגיע לעיר, וישר שלחו לו הודעה, ואמרו שההופעה על חשבונם ובארגונם. איך אני יודעת את זה? כי אני זו שלפני ההשתלטות העוינת התבקשה לארגן את ההופעה שלו מבחינה לוגיסטית בהתנדבות, וכמובן שהסכמתי. זו לא הפעם הראשונה ש"הבית הישראלי" גונבים מפורסמים שבאים לקהילה. הם עשו את אותו הדבר עם איתי אנגל, שהגיע ביוזמה של בחורה ישראלית מקומית, ורוב המקומות היו שמורים לנכבדי ומקורבי השגרירות, לאחר בדיקה ביטחונית כאילו מדובר מינימום בביבי. ניסינו לארגן הרצאה נוספת של איתי אנגל, אגב, לאנשים הרגילים שאינם מקורבי השלטון, ופשוט ויתרנו, כי לא יכולנו להתחרות במה שהממשלה הציעה לו.

בפסח פרסטר הגיע שוב לברלין, והפעם להופיע עבור האנשים הרגילים. שמחה, עליצות, מה לא. ואז התחילו להופיע פרסומים על סדנת סטנדאפ שפרסטר עושה למשפחות מטעם הספרייה העברית (כן, יש לנו כזו, ודי גדולה), ועוד איזה סדר מצחיק שפרסטר עושה. אני לא בטוחה אם זה היה חכם או לא, אבל החלוקה לקהלי יעד היתה יכולה להיות רמז לפרסטר שאולי כדאי להתאים את הבדיחות לקהל. אז זהו, שלא.

התנדבתי גם הפעם לעזור לארגן את המופע מבחינה לוגיסטית ולהיות הקולקטורית בכניסה, והגעתי עם הכי מצב רוח מצוין בעולם. הגיעו יחסית הרבה אנשים למה שציפינו (50 איש), שהיה ביניהם משהו אחד שמקשר ביניהם, מלבד הציפיה לראות את פרסטר מספר בדיחות– כולם היו צעירים ובלי ילדים (שזה הרי ברור, כי פרסטר עשה מופע נפרד להורים על ילדים, למה להם לבוא למופע נוסף..).

המופע התחיל יחסית מצחיק, בסיפור על ניסיונותיו ללמוד מילים בסיסיות בגרמנית, ועל הרפתקאותיו בברלין, ועוד איזה כמה דברים. אחרי שלוש דקות הוא חזר למופע המקורי שלו מישראל, שמכיל את סיפורי הילד מנהריה (הקרפיון באמבטיה… מעט שחוק, לא?) שהפך לשחקן ועכשיו נשוי/גרוש עם ילדים. אמנם לא הומור שמגיע לרמת הרדידות של אדיר מילר, אבל מבט אחד על הקהל היה מבהיר לפרסטר שאין הורים בקהל, אז אין טעם לבדיחות על חיתולים וגני שעשועים או כמה אתה מסכן שאתה לא יכול לישון ולכן הולך לחוגי העשרה. היה מביך, אני מודה. אנשים לא צחקו, והוא ניסה לחפות על זה בעוד בדיחות שלא ממש תואמות את הקהל, ועוד יותר הביך את עצמו.

הבדיחות עצמן היו בהתאם למסורת הישראלית "המכובדת" של סקסיזם, שוביניזם והחיים בישראל. אז נכון שהיו שם 2-3 אנשים שעברו לברלין בשבועיים האחרונים, אבל רוב האנשים בכלל לא ידעו על מה הוא מדבר. כמובן שאין אישה טובה ומעניינת, אלא כל מה שכולן רוצות זה ילדים ולרדות בגבר שלהן, שלא לדבר על זה שהן שולחות אותו לעבודה רק בשביל להרוויח כסף שהן יוכלו לבזבז. השתדלתי לעצור את רפלקס ההקאה (בכל זאת, אני הייתי מהמארגנים), וחיכיתי לסוף ההופעה. כמו כולם, כמסתבר.

אנשים יצאו מההופעה, והדיונים החלו. חלק מהאנשים, שהיו גם בהופעה של גורי אלפי, אמרו שהוא היה נורא באותה מידה, וגם הוא דבק באותו סוג הומור מטומטם, עם דגש על הורים וילדים והאישה מהגיהנום.

ואני חושבת, למה אתם באים עד ברלין – לא חבל על הכסף של הטיסה והמלון? למה אתם לא עושים חקר שוק קודם? ואם אתם כבר באים – לפחות תתאימו את החומר לקהל היעד.

אבל אז הגיעה לכאן השבוע קורין אלאל. אף פעם לא הייתי בהופעה של קורין אלאל בישראל, אז אמרתי לעצמי שהנה, אנצל את ההזדמנות, כי אני אוהבת את השירים שלה. מחיר הכניסה היה הגיוני, וההופעה אמורה להיות אינטימית, רק היא והגיטרה – ואנחנו.

אנחנו, הסתבר, זה קהל של בערך 80-90 אנשים, שהתגעגעו (כנראה כמוני) למוזיקה ישראלית איכותית. בין השירים היא סיפרה סיפורים על עצמה, על החוויות שלה עד כה בברלין, על המקור של השירים, וכמובן נתנה כמה סולואים קצרים בגיטרה (האישה בת 62- כבוד!!). אנשים בכו כל ההופעה מהתרגשות (אני בכיתי ברובה, לא בכולה) ובסופה של ההופעה ניגשו לקורין ואמרו לה כמה שהיא ריגשה אותם. גם אני.

כשהיא שרה, ישבתי והקשבתי למילים של השירים השונים, שירים שגדלתי עליהם, אבל אף פעם לא ירדתי לעומקן של המילים, שפתאום הפכו לבעלות משמעות כזו גדולה עבורי. שירים כמו "אין לי ארץ אחרת", "אי שם בלב" ועוד רבים אחרים, צבטו אותי חזק, ופתאום נורא התגעגעתי לפעם.

• התמונות לא ברורות כי המצלמה שלי לא הכי מוצלחת בעולם… סליחה מראש.