כדורגל זה בנשמה

טוב, לא תכננתי לכתוב עוד פוסט כל כך מהר, אבל אתמול התקיים בברלין גמר הגביע הגרמני.

לצערי הגדול, משחק הגמר הנוכחי, בין בורוסיה דורטמונד לאיינטרכט פרנקפורט, היה בין היחידים ללא השתתפות של באיירן מינכן (גילוי נאות: הכותבת היא אוהדת באיירן, בעלה אוהד הרטה ברלין), מה שעושה כמה וכמה אנשים עצובים, והרבה יותר אנשים שמחים (כמות הגרמנים ששונאים את באיירן מינכן היא מטורפת). אם לרגע נהיה כנים, לשתי הקבוצות הגיע להיות בגמר, ודורטמונד בכל זאת הוכיחה את עצמה בליגה, ואם לא היתה "קבוצת הפחיות" מלייפציג (קבוצת הכדורגל של לייפציג, שמשמשת כפרויקט שיווק ענק של רד בול, ושכזו מושקעים בה עשרות מיליוני אירו), אז הם גם היו קצת יותר למעלה בטבלה, אחרי באיירן כמובן…

אז קודם כמה מילים על באיירן והרטה, כי בכל זאת בביצה הזו אני חיה כל יום.. אני אוהדת של באיירן כבר שנים רבות, עוד כשגרתי בישראל, וכמובן כשעברתי לגרמניה גם כמות המידע גדלה, אז הרבה יותר מעניין. כשהכרתי את בעלי הבנתי, לצערי, שהוא כמו כל ברלינאי מקורי גאה ואוהד את הרטה ברלין. סבבה, אנחנו זוג מעורב וזה לא הכי מקובל ומתקבל כאן, אבל כשאוהבים, הכל אפשרי. אנחנו הולכים למשחקים בברלין כל פעם שבאיירן מגיעה לעיר, וזה נורא מצחיק כמה גבות מורמות כשאנחנו הולכים מחובקים – אני עם חולצה אדומה-לבנה וצעיף של באיירן, והוא עם אביזרי עידוד וחולצה של הרטה. אנחנו שוברי מוסכמות. עניין של פרופורציות מה זה מוסכמות, אני מניחה. בגרמניה כדורגל זה עניין קדוש, וזוג שמשלב קבוצות שונות זה לא מחזה נפוץ כאן.

בברלין מראים בפאבים כמעט רק משחקים של הנבחרת הלאומית ושל הרטה, ורק כשאין משהו של הרטה מראים דברים אחרים. יושבים אנשים בטווח גילאים של 3-103 ואלו שעברו את גיל 13 בדרך כלל כבר יושבים ומרוקנים כוסות בירה אחת אחרי השניה. אוהדי הקבוצות האחרות יושבים בפינה ומעודדים בקטנה, כדי שלא לעורר תשומת לב. יצא לי להיות הזו שבצד במשחק הראשון שהלכנו אליו באיצטדיון (באיירן-הרטה, כמובן). אני הגעתי עם האביזרים שלי ובעלי עם שלו, וכמובן שהכרטיסים היו ליציע של הרטה. בכניסה ביקשה ממני הסדרנית להוריד את הצעיף כדי שלא ליצור מהומות. התבאסתי אבל הורדתי כדי להיכנס ואז שמתי בחזרה, אבל עדיין בהיחבא.

בגול הראשון של באיירן בעלי היה במקרה בשירותים, ואני עשיתי כזה "יש" בקטנה, כדי שלא יעלו עליי, אבל אנשים הסתכלו עליי במבט מוזר, ואני חזרתי לקונכיה. מכיוון שלאורך המשחק היו לי גם כמה יציאות של התלהבות כשבאיירן שיחקו מצוין, כבר סומנתי על ידי הסביבה. בגול השני של באיירן בעלי היה לידי, ומי שהיה מסביבי, שהיה נדמה לי בגול הקודם שהסתכלו עליי במבט מוזר, טפחו לי על הכתף וסימנו לי כל הכבוד. נשמתי לרווחה, סתם פחדתי. אין צורך להתבייש כבר.

וזה מביא אותי למה שבעצם התכוונתי לספר. בגרמניה לא באמת צריך לראות טלוויזיה או לשמוע רדיו בשביל לדעת מי ניצח במשחק. אם אתם בעיר הנכונה, תשמעו את הצעקות של ה"יאבול" (יש, בעברית מדוברת) או "שייסה" (קקה, בעברית מדוברת). יש מקומות שלא מרשים כניסת אוהדים מקבוצה אחרת כדי שלא ליצור עימותים. למשחק הגמר, למשל, היו ברים מסוימים שנפתחו רק לאוהדי פרנקפורט, וכאלו (הרבה יותר, אם תשאלו אותי) לאוהדי דורטמונד. ולא רק זה, העיריה והמשטרה החליטו להפריד כוחות כבר בהגעת האוהדים לעיר, והקימו מרכזי אוהדים בחלקים אחרים של העיר. כך, אוהדי דורטמונד צבעו את הקודאם והאזורים הסמוכים בצהוב-שחור, ואילו אוהדי פרנקפורט היו מרוכזים באזור המזרחי של אלכס (אלכסנדרפלאץ). האוהדים משתי הקבוצות שטפו את הרחובות, שרו ורקדו, וכל זה כבר ביום שישי אחר הצהריים, 24 שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק עצמו…

בתחנת גן החיות עומדות שתי קבוצות אוהדים, של שתי הקבוצות, ומתחרות בשירה (אין צילומים כי לא רציתי למות ככה סתם באמצע התחנה). מסביבם עומדים מלא שוטרים ומשגיחים שלא יהיו בעיות, אבל כאן כמעט אף פעם אין בעיות. הבעיות מתחילות בחוליגנים, שהפעם אירגנו קרב ביניהם (אוהדי הרטה נקמו בסוף השבוע באוהדי פרנקפורט שעשו להם אמבוש בפעם שעברה שהיה משחק של הרטה בפרנקפורט, בלאגן לא נורמלי). ברכבות עצמן יושבים/עומדים האוהדים ושרים שירים לקבוצתם האהובה. יש כמה בודדים שהחליטו להיות אובייקטיבים אז הם לובשים את חולצת הנבחרת הלאומית ("מאנשאפט"), אבל הם באמת כטיפה בים. המחזה נחלק לצהוב-שחור ואדום.

המשחק אתמול נגמר בניצחון של דורטמונד, והיתה שמחה וצהלה ברחובות, שחבל על הזמן. יצאנו למועדון בלילה (בתחבורה ציבורית כמובן) והכל היה מלא באוהדי דורטמונד שרים. נצפו כמה אוהדי פרנקפורט חפויי ראש, אבל הם בטח היו בדרכם למקומות המפגש של החבר'ה שלהם, כדי לשתות את צערם יחדיו.

נכנסנו למועדון וכבר היה ברור שאוהדי דורטמונד הולכים להשתלט על המועדון. מלא אנשים, גברים ונשים, הגיעו במהלך הלילה למועדון, שרים וכבר שיכורים (מה שלא הפריע להם לשתות גם במועדון), כולם לבושים בחולצות הרשמיות של דורטמונד ושורטס עם נעלי התעמלות, ובוכים מאושר על הגביע. בשלב מסוים כנראה שהגיעו כמה אוהדי פרנקפורט, ובמועדון החליטו לעשות מעשה כדי למנוע בלאגנים, כי אי אפשר לדעת מי אוהד טוב ומי אוהד חוליגן, אם הוא מסתיר את זה מספיק טוב: הוציאו דגל דורטמונד ע-נ-ק-י והעמידו אותו בכניסה. כך סימלו שאוהדי פרנקפורט מוזמנים ללכת למקום אחר. המועדון כולו דורטמונד. וזה מועדון שמכיל כמה אלפי איש בו-זמנית, כן?

אבל עזבו אתכם גביע, באיירן לקחה את האליפות וזה מה שבאמת חשוב.

לכל המעוניינים להכיר יותר את הכדורגל הגרמני, על כל הליגות שלו, ועם הרבה מידע מרתק מהצד, אני ממליצה על הדף הזה (בעברית), של אחד ממכריי. הדף מאפשר להחכים, כתוב מעניין ומאפשר הצצה לעולם ומלואו.

https://www.facebook.com/bundemania/