אזרח של העולם

בני אדם אף פעם לא באמת מסתפקים במועט.
תראו אותי. יכולתי להגיד תודה ולשתוק, למה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
תתארו לכם למשל, שהייתי נולד בסומליה. או טג'יקיסטן, או בלרוס. או חלילה מכך, באוסטריה.
ישראל היא לא באמת המקום הכי גרוע בעולם, אבל בטח שלא הכי טוב.

לאחרונה נערך סקר באגף השיבוץ של המשרד לגלגולי נשמות. בסקר התבקשו נשמות לפני לידה לדרג את המדינה בה היו מעדיפים שישבצו אותם. למקום הראשון הגיעה באופן לא ממש מפתיע תאילנד, בעיקר בגלל המוסלמים, שמאסו בהבטחות ל-70 בתולות כתמורה לביצוע פיגוע, והחליטו שבגלגול הבא הם ישובצו במקום שייתן את המענה הטוב ביותר לחרמנותם הגואה. במקום השני שובצה קנדה, שבה רוצים להיוולד מחדש כל האמריקאים שרוצים להמשיך בחיי הנוחות, אבל להיות קצת פחות חזירים. למקום השלישי הגיעה ארצות הברית, אבל רק בגלל הסינים. למי שלא ידע, מסתבר שהסינים ממש מעריצים את אמריקה, כנראה בגלל שהם גילו שבמטבח האמריקאי יש יותר מעשר מנות שונות (!) שלא מבוססות על אורז (!!)
ישראל, מיותר לנחש, לא ממש כיכבה במדדי הפופולריות של אותו סקר. מקום אחד אחרי מונגוליה, ומקום אחד לפני אוקראינה, התברר בעולם הבא שישראל היא בכלל לא כזו מציאה כמו שעשו ממנה היהודים, שרובם, אגב, מעדיפים להמשיך להיוולד באמריקה.

לדעתי הסקר סתם מוגזם. לא שאני כזה מעריץ גדול של המקום הזה, אבל אני בהחלט שמח שנולדתי בו ולא באחת מהשכנות שלו. זו לא באמת חוכמה להגיד את זה, אבל אם כבר במזרח התיכון – אז רק כאן. אבל אם עושים זום אאוט קטן, אז שידחפו את המידל איסט הזה לתוך חריץ של נהג מונית טורקי או פקיסטני, ושיקח אותי על הדרך לתנב"ג, כי אני מת לעוף מפה כבר.

אני חש סימפטיה קלה לארץ (לא למדינה), אוהב את המשפחה שלי ועוד איזה 3-4 אנשים, את הגליל העליון, את מאכלי העדות, וזהו בערך.
פה נגמרת הסימפטיה ומתחיל העולם הגדול.

אין לי שום בעיה עם ממציא הפירה, לא אותו צריך להשמיד. אחרי שגיליתי שפירה יכול להיות דווקא טעים כל עוד באמת עושים אותו מתפוחי אדמה ויש בו חמאה, הבנתי שצריך להשמיד את המניאק שהחליט שבעולם יהיו גבולות, זה שהחליט שאני לא אהיה אזרח של העולם, אלא אזרח של שלולית קטנה ושמה ישראל, ושאם בא לי לצאת לשחות בבריכה גדולה יותר, אני יכול לעשות את זה רק על תקן של תייר. אותו מניאק שהחליט שאדם מוגבל בתנועה בגלל דרכון כזה או אחר, שמצרי לא יכול לבקר בישראל, שישראלי או רוסי לא יעבדו בארה"ב, ומי-יודע עוד כמה מדינות שאי אפשר בכלל לצאת מהן.

העולם הזה הוא כמו מוזיקת פופ: בגדול הוא מסריח, למרות שיש יציאות טובות פה ושם.
רק שבניגוד למוזיקה, שאותה אתה יכול לבחור, את מקום המגורים שלך אתה לא יכול לבחור, וככה, אם בטעות שמו לך על הפלייליסט רק שירים של סלין דיון, אתה יכול לשמוע אותם או להתאבד. אין לך את האפשרות שיש להולנדי או לקנדי, למחוק את השירים האלה ולבנות את הפלייליסט מחדש.
במקרה של ישראל, אגב, אתה תקוע עם פלייליסט נוראי של מוזיקה ים-תיכונית ומיטב להיטי שנות השמונים.

עכשיו רק נשאר לחכות דור אחד, שמונה דורות או שלושים, שתפסיק המלחמה המשעממת ביותר בעולם (ולא, אין לי כבר כוח להשתמש במילה הכל כך שחוקה שהדביקו למצב נורמלי שבו אנשים לא הורגים אחד את השני), כדי שנוכל לעבור – שימו לב- לעבור – לא לבקר – אצל שכנינו החביבים, בדרך לאיפה שהדברים הטובים באמת מתרחשים.
פאק חומוס בדמשק, את זה תשמרו לאותם אנשים שאשכרה משלמים כסף בשביל לישון בחדר שנמצא באילת. אני מדבר איתכם על הדבר האמיתי:
להעמיס 2-3 חברים על הסוזוקי סוויפט שלכם, עם כמה ארגזי בירה ודרכון בר תוקף, ולצאת לרוד-טריפ של כמה ימים מפתח תקווה לעיר אירופאית מגניבה כלשהי, למשל (דוגמה אקראית לחלוטין) אמסטרדם.
אתם מבינים? כל מה שמונע מאיתנו להגיע לאירופה עם הרכב זו המדינה הזו של הדופקי זיתים. כל הישראלים מדברים על זה שהם מחכים לנגב שם חומוס, כאילו לא הגענו כבר לאוטופיית החומוס עם כל האבו-משהו למיניהם, ואף אחד לא חושב על העובדה המבאסת שהכי רחוק שאפשר להגיע עם רכב מישראל זה למצרים.

חוץ מזה שהיא יותר קטנה, ושיש בה אנשים שלא מתקלחים כל יום, אירופה היא כבר ממש ארצות הברית: אין גבולות בין המדינות, ודי יפה שם. אם ניו-יורקי יכול להגיע תוך שלושה-ארבעה ימים ללוס אנג'לס, אין סיבה שישראלי לא יוכל להגיע תוך שלושה-ארבעה ימי נסיעה לעיר במערב אירופה, נניח (שוב דוגמה אקראית) אמסטרדם.

טיסה מת"א ללונדון לוקחת בסך הכל חמש שעות. זה שעה אחת פחות ממה שלוקח להגיע מניו-יורק ללוס אנג'לס, וזה אומר שמישהו שם במועצת העמים דפק אותנו כהוגן. סגר אותנו מכל הכיוונים בבני-דודים זועמים, ולא השאיר סביבנו אפילו פתח מילוט אחד לעולם השפוי, חוץ מכמה חברות תעופה שנהנות לנצל בדיוק את המצב הזה, ולוקחות הון תועפות עבור טיסות ליעדים ממש קרובים, למשל (ואני סתם שולף מהשרוול פה) אמסטרדם.

אבל זה לא היתרון היחיד שיש למצב שבו הבני-דודים ירשו לנו לעבור אצלם. בעולם אוטופי שכזה, נוכל לצאת למשל לטיול ג'יפים בערב הסעודית, ומשם אפילו לחתוך לתימן, רק כדי לשפוך אור על סוגיות מהותיות ומטרידות: האם הם באמת אוכלים שם רק בצקים, ומדוע הפרסים קיבלו בטעות את הסטיגמה של הקמצנים במקומם.

הפוסט נכתב על ידי מתחת לכל ביקורת. אתר ליב ישראל קיבל רשות לפרסמו באתר.