"Ce pays me donne le froid dans le dos"

אנשים נוטים לשכוח שהגירה לחו"ל זה לא רק בשביל עבודה, או בשביל לברוח ממלחמה. אנשים תמיד מתעלמים מהקטגוריה השלישית של מהגרים לחו"ל, וזאת לא קטגוריה שכיחה. האנשים שמהגרים למדינה אחרת בעקבות טראומה, בעקבות רגשות שליליים ובעקבות מאורעות לא נעימים מהילדות. לזה אני קוראת הגירה פסיכולוגית.

זה שנולדת במדינה מסוימת, לא אומר שאתה חייב לחיות שם את כל החיים שלך. וכאן אני אדבר בפוסט על אנשים שהיגרו למדינות אחרות מסיבות פסיכולוגיות. הפסיכולוגיה אומנם התפתחה לאט לאט במאה ה-19, אבל כבר לפני אנשים עזבו את המדינות שלהם כי הם לא הרגישו שם שייכים או בטוחים מבחינה רגשית. למשל, כבר במהפכה הצרפתית, הרבה אצילים צרפתיים ברחו מצרפת למדינות שכנות כיוון שהם היו נרדפים. זה יותר נכון הגירה מטעמים פוליטיים, אבל אנשים שחיו שנים במדינה והחלו להרגיש נרדפים, ולא שייכים, פשוט עזבו. אז יש בזה משהו פסיכולוגי.

הפארק שאני עוברת בו כל יום בדרך לתחנת רכבת, נראה כמו יער מהאגדות! ויש מלא ברווזי פרא

לפני חודש קראתי כתבה בצרפתית בפייסבוק על מנטליות בחברה השוודית שנעלמת יותר ויותר עם הדור של היום. מדובר על המנהג לא לתת לחברים של הילדים לאכול ארוחת ערב. הרבה אנשים היו בשוק בתגובות (כולל אני), והיו גם את אלו שיצאו על אלו שהיו בשוק בטענה שהם פשוט לא קראו את הכתבה, ואני כן קראתי את הכתבה, ואמרתי שבכל מקרה זה מנהג נוראי. איך אפשר להשאיר ילד רעב?! ואז מישהי ממוצא שוודי הגיבה, "כבר 30 שנה אני חיה בצרפת, ובכל פעם מחדש המדינה הזאת (שוודיה) עושה לי קר בגב". הביטוי donner/faire le froid au dos" הופיע כבר במאה ה-19 ופירושו לפחד, להיות בפאניקה, בחרדה, ממשהו מסויים. אבל  אנשים משתמשים בביטוי הזה כדאי לתאר רגשות שליליים בנוגע למשהו. והרגשתי שאני מוצאת את עצמי בתגובה של השוודית הזאת, שחיה כבר 30 שנה בצרפת. הכי מצחיק שמישהו הגיב לה "את לא קראת את הכתבה בכלל", ואני הגבתי לו "ואתה לא קראת את התגובה שלה, אם היית קורא את התגובה, היית מבין שהיא שוודית, ולכן, מכירה את התרבות השוודית יותר טוב מכולנו, כולל מי שכתב את הכתבה". והוא שתק.

כמו השוודית, בכל פעם שאני נזכרת בישראל, או רואה משהו בישראל, יש לי תחושת חלחלה בבטן. תחושת פחד וגועל. וכשאני מדברת עם ישראלים שחיים בצרפת, חוץ מכמה יוצאים מהכלל, ואני מודה, פגשתי אנשים מקסימים בצרפת שבאו מהארץ, אבל לצערי הם מיעוט (כך שאני באמת מנסה לא להכליל). ב-3 מתוך 4 פעמים, בכל פעם שאני משוחחת עם ישראלי, אני יוצאת מהשיחה עם הבטן מתהפכת. עם תחושת חלחלה לא מוגדרת.

ארוחת פרידה למתמחים הקודמים שעזבו, היה ממש טעים (אני הכנתי את העוגת שוקולד)

אני אסביר. אגב, עוד חודש ו-3 ימים אני חוגגת 5 שנים בצרפת!!!

• בהתחלה הייתי שואלת מלא שאלות בקבוצות פייסבוק, ורק מיעוט באמת ניסה לעזור לי, הרוב או שיצא עליי, או שפשוט עשה העתק הדבק של השאלה כאילו עושה טובה שעוזר, ואחר כך יצא עליי שאני בן אדם אגואיסט ומגעיל שלא מעריכים שמנסים לעזור לו (אילוסטרציה, לדוגמא : אני שאלתי "איזה קו מגיע למרכז פריז, לא RER A בבקשה כי יש שיפוצים היום והוא לא עובד" ומישהי עונה לי "RER A". אני עניתי לה, "אני ביקשתי לא RER A, הרכבת בשיפוצים, האם קראת את הפוסט שלי?" והבחורה התחילה לצאת עליי עד כמה אני בן אדם מגעיל ואנוכי שלא מעריכים שמנסים לעזור לו. חוץ מעצבים לא יצא לי כלום מהפוסט הזה, ולמדתי להשתמש באתר של התחבורה הציבורית הצרפתית, ולשאול נציגים שעזרו לי בנעימות ובדרך ארץ, בלי להתנפל עליי אם לא הבנתי).
• האחרים פשוט התחילו להטיף לי מוסר, כמו איזה פסיכולוגים וקאוצ'ים בשקל 90 שאף אחד לא ביקש בכלל את שירותיהם. "מה יש לך לחפש בצרפת בלי דרכון אירופאי" מה אתם בני אצולה עם פרווילגיות? מה לי אסור להגר לאירופה ולכם מותר, רק כי אין לי אזרחות זרה?!. גם אני זוכרת שחיפשתי עבודת סטודנט, רציתי לעבוד אצל ישראלים, כי מה לעשות, כשרק מגיעים ממדינה זרה, זה טבעי למצוא אנשים כמוך שיוכלו לעזור לך ולתמוך בך. ולא היה לי אז בכלל ניסיון בצרפת. אז מישהו ישראלי חיפש בייביסיטר, הוא קבע איתי לראיון, לא רק שאני באתי אליו ישר הביתה, אלא הוא גם התחיל להטיף לי מוסר. "מה את צריכה להיות בצרפת בלי אזרחות אירופאית, בשביל מה לך כאב הראש של הויזות, למה לא נשארת בארץ" הייתי בשוק. לא עניתי לו בכלל. לא ידעתי מה לומר. הרגשתי תחושה כלכך מגעילה. בבית לא הפסקתי לבכות. ואחר כך הוא אפילו לא טרח לחזור אליי בנוגע אם הוא לוקח אותי כבייביסטר או לא, פשוט נעלם. ואמרתי לעצמי, ברוך שפטרנו, לא רוצה לעבוד עם אידיוט כזה. מה אכפת לך מה האזרחות שלי, יש לי אישור עבודה, נכון? לפי החוק של האיחוד האירופאי ולפי החוק הצרפתי, אסור לך להפלות אותי על סמך הדרכון שלי, כל עוד יש לי אישור עבודה בצרפת. זאת אפליה לכל דבר.
  בסוף מצאתי עבודת בבייבסיטר אצל משפחה צרפתית יהודייה מקסימה, שגם מאוד עזרה לי להבין מי נגד מי בצרפת. אז בסוף עבדתי רק אצל היהודים, ולא אצל הישראלים. כי להם יש תרבות אירופאית! אפילו עשיתי בייבסיטר למשפחה צרפתית לא יהודיה מקסימה, בהמשך, כשכבר היה לי ניסיון. הבעיה היא בהתחלה שכל המשפחות הצרפתיות חיפשו מישהי עם ניסיון (לא כולל בייבסיטר במשפחה), ורק המשפחה הצרפתית היהודיה המקסימה הסכימה לקחת אותי עם ניסיון בשמירה על אחותי הקטנה, והם אפילו נתנו לי טיפים איך לשמור על הילדים יותר טוב ואיך לגרום להם להקשיב לי!!! בזכותם קיבלתי הרבה ניסיון בתחום, והצלחתי למצוא בהמשך, הרבה יותר בקלות, עבודות סטודנט בבייבסיטר. הם אפילו רשמו לי מכתב המלצה. והכל בזכות אנשים שהאמינו בי וראו בי את הפוטנציאל, אז כן, יש אנשים טובים באמצע הדרך, והאמת בזכות הקבוצה של הישראלים פגשתי אותם.
• אחרים גם היו תמיד מתנשאים עליי. "אני גרה בצרפת, אני יודעת יותר טוב ממך", למרות שאני בעצמי גרה בצרפת, רק כי הם לא מוכנים לקבל את העובדה שאני צודקת והם טועים. אפילו שזה מה שהחוק אומר. במקרה ההוא, הבחורה החליטה לעוות את החוק לפי איך שזה נראה לה, ולשלוח לי צילומי מסך של משפט מטקסט שהשאר היא השחירה כאילו לגרום לי להאמין שהחוק בצד שלה. פחחחחח
• הייתי מנסה לעזור להרבה ישראלים בשאלות של ויזות וחידושים, ותמיד היו פונים אליי בפרטי אנשים אחרים כי הם ראו שהגבתי לפוסט לפני שנה. הייתי עוזרת להם והכל, והבן אדם היה פשוט נעלם, לא רושם לא תודה, לא כלום. בשביל הפרוטוקול פעם הסברתי למישהו ממוצא צפון אפריקאי שרק הגיע לצרפת מה צריך לעשות (בפייסבוק) וגם לבן אדם אפריקאי, מבחינת ויזות, ושניהם ממש הודו לי והכל. היו אסירי תודה. רק ישראלים אפילו לא טורחים להגיד תודה, כאילו אני עובדת אצלם. זה פשוט הגיע לי עד לכאן, והפסקתי.
  ושוב לאחרונה, אני מרגישה שמציפים אותי בבקשות לעזרה וייעוץ משפטי חינם, רק כי ייעצתי פעם לאנשים בפייסבוק. ואני חושבת לעצמי, שבקרוב עם תואר שני, אני יכולה לבקש על זה פאקינג כסף. אבל אני לא רוצה לעבוד עם ישראלים!!! וכמובן, אם בטעות הייתי אומרת להם מידע מטעה, הם היו יוצאים עליי, כאילו אני חייבת להם משהו. והם שכחו שאני נותנת להם מידע שלרוב הוא בתשלום. שאני מנסה לעזור. אז כאילו מה נסגר?! כבר לא נעים לי, אני מרגישה לא בנוח. לא באלי לענות, כי אני יודעת שאיך שהם יקבלו את מה שהם צריכים, הם אפילו לא יגידו תודה, ויעלמו. ותודה זאת מילה קדושה בצרפת. בישראל רק פריאיריים אומרים תודה.
• כל המנטליות הזאת של שוק, של קומבינות, של לנצל. אני זוכרת שלפני שנה מישהו ישראלי חיפש ספר ללימוד צרפתית כדי לקנות בזול. במקרה היה אצלי את הספר, ואמרתי שאני מוכנה למכור לו. נפגשנו לקפה והכל והבאתי את הספר והוא אמר לי "ואו תודה רבה, לכמה זמן את משאילה לי?" הייתי בהלם, הוא בעצמו רצה לקנות ממני, פתאום זאת השאלה?! ואפילו לא העזתי לומר שבמקור קבענו שאני מוכרת לו את הספר. הרגשתי כלכך לא נעים מהסיטואציה ופשוט השאלתי לו את הספר… והוא אפילו לא החזיר לי…
• פעם עזרתי למישהי בפייסבוק בדברים אדמיניסטרטיבים והיא הזמינה אותי לקפה. לא רק שהיא לא שילמה לי על הקפה (הרי הזמנת אותי על חשבונך, לא?) היא פשוט התחילה לשאול אותי שאלות אדמיסטרטיביות, הרגשתי שאני בפגישת ייעוץ לענייני הגירה, רק שאני משלמת את הקפה שלי, ושהלקוחה אפילו לא משלמת.

בעקבות הסיבות האלו אני מנסה כמה שפחות להמעיט את הקשר שלי עם ישראלים. כמובן, אני לא מכלילה, פגשתי אנשים מקסימים! אבל לצערי הרב הם מיעוט.

לאחרונה הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק של צרפתים high intellectual potential, יעני מחוננים. אני יודעת שאני מחוננת, גילו לי את זה בגיל צעיר. רצו אפילו להקפיץ אותי כיתה. אבל בגלל מערכת החינוך החרא בארץ לא יכולתי לפתח את הפוטנציאל הזה, אף אחד לא האמין לי, ובגלל הדיסלקציה והקשב וריכוז אנשים חשבו שזה שגוי. למרות שהצלחתי בעצמי ללמוד איך לכתוב כמעט ללא שגיאיות כתיב, הצלחתי להכריח את עצמי לקרוא ספרים – למרות שהיה לי קשה ועדיין קשה לי -, למדתי צרפתית לבד מ-א ועד ת' ואני דוברת צרפתית שותפת, ישלי את תכונות האופי המאפיינות כל מחונן (אוהבת לקרוא, אוהבת להתבודד, וכן, אוהבת חתולים – יצא מחקר לא מזמן שמעיד שכל מי שבעל אייקיו גבוה מהממוצע מעדיף חתולים -, מתעניינים בנושאים אינטלקטואלים ומתקשה להתחבר לאנשים בנאליים בגלל תחומי העניין שלהם וכד' וכד'). אבל בארץ אף אחד לא האמין בי. בצרפת כן. בצרפת מחמיאים לי עד כמה אני אינטלגנטית.

בקיצור, בקבוצה ההיא אני מוצאת אנשים שהם בול כמוני, שמתעניניים באותם נושאים כמו שלי, ושאפילו מרגישים את אותן התחושות כמוני. זה גורם לי להרגיש פחות לבד בעולם הזה, והם אפילו רוצים לארגן מפגשים וזה. ואני אומרת לעצמי, למה לא? אולי סוףסוף אכיר חברים מקומיים? קשה לי להכיר חברים – גם בארץ – כי אני ביישנית, ואין לי תחומי עניין כמו של רוב האנשים – אני שונאת סרטים, לא כזה אוהבת לראות סדרות, מעדיפה לקרוא, אוהבת היסטוריה וכד' – וישלי קצת קשיים במצבים חברתיים. אבל בכל מקרה אני מעדיפה את המנטליות של הצרפתים, אלו אנשים פתוחים, מכבדים. גם אם אם הם לא יסכימו איתך, הם יגידו לך "אני לא מסכים איתך, אבל זכותך לחשוב כך" בעת שישראל יצאו עלייך כאילו רצחת את אמא שלו.

וגם המנטליות הזאת של לצרוח וכל האגרסיביות הזאת גרמה לי להתקפי חרדה קשים שעד היום אני מתמודדת איתם. בצרפת מעולם לא צעקו עליי בעבודה, או בלימודים. מעולם! בישראל זאת הייתה השגרה. אני יצאתי עם פוסט טראומה מהמדינה הזאת.

בישראל בבית ספר, אמרתי שיש לי בעיה עם אנשים שצורחים עליי, שזה גורם לי להתקפי חרדה ופאניקה חריפים, וענו לי "את צוחקת עליי? אי אפשר להגיד לבן אדם לא לצעוק. אם עשית משהו לא בסדר, הגיוני שיצעק עלייך!" בצרפת אמרתי אותו דבר לרופאה באוניברסיטה, שמטפלת בהתאמות לימודיות, והיא אמרה לי "סבבה, אנחנו נעדכן את כל המרצים שלא יצעקו עלייך ושידברו אלייך בעדינות, אבל אם מישהו צועק עלייך, מהמרצים או מהסטודנטים, אל תהססי לבוא אלינו אנחנו נטפל בכך"

בישראל, בן אדם רגיש כמוני עם חרדות מצרחות ומאגרסיביות לא יכול לשרוד. בצרפת אנשים הם עדינים, מנומסים, ולא מתנהגים כמו חיות אדם. ישראל גורמת לי חלחלה. אפילו כשנסעתי לחופשה של שבועיים בארץ, הרגשתי זוועה. היו לי התקפי פאניקה איך שיצאתי החוצה, התקפי חרדה, לא ישנתי בלילה, סבלתי מהתקפי דיכאון ולא הפסקתי לבכות! רק ספרתי את הימים לטיסה חזרה לצרפת. ובאתי כולה לשבועיים.

בנוסף, תמיד שאני סוטה מהנושא של השיחה עם ישראלים, אני מקבלת נזיפות של "מה זה קשור לפוסט" או "נו ומה זה עוזר לי?". כאילו צנזורה לחופש הביטוי. בעת כשאני משוחחת עם צרפתים, השיחה מגיעה לאופקים רחבים ואנחנו מתחילים אפילו לדבר על דברים יותר אישיים, כמו חיות המחמד שלנו ! הרושם שלי מהצרפתים שהם אנשים פטפטנים ורכלנים שפשוט אוהבים לדבר עם כל אחד ועם כל דבר. אגב, בשנה השנייה שלי בצרפת, הפקידה במשרד ההיגרה ביקשה שאשלח לה למייל של העבודה את הקישור שבו קניתי את הכיסוי לדרכון, ובזמן שהיא מאשרת לי את הויזה היא התחילה לספר לי על הילדים שלה ועל החופשה שלה בשנה שעברה חח. אני חושבת שהאנשים בצרפת הרבה יותר פתוחים לשיחה, אינטלגנטים וחמים מהישראלים. בצרפת היו לי כלכך הרבה שיחות נפש עם אנשים, מה שכמעט ולא קרה לי בארץ, רק עם חברות ילדות.

ישראלים הם חסרי חוש הומור. פעם אחת בפייסבוק שאלתי "מה הדבר הכי מצחיק שנתקלתם בו בצרפת?" וקיבלתי תגובות נאצה מישראלים עד כמה זה לא יפה לצחוק על אנשים במדינה שאני גרה בה. שאלתי אותו דבר צרפתים, והשיחה זרמה והיו מלא צחוקים… והעיקר אומרים שישראלים הם חמים ופתוחים עלק

–בונוס– סיטואציות מצחיקות שתראו רק בצרפת

• בערב קריר אחד של דצמבר, חיכיתי לרכבת חזור הביתה. לפתע הקריירנית מודיע שיש בעיות עם הרכבת בעקבות תקלה טכנית בתחנה לפני. ואז אחרי כמה שניות היא מוסיפה בזעם "אני מבקשת מהבחור שצוחק ברציף מספר 2 להפסיק מיד, זה ממש לא מכבד. אנחנו מנסים לטפל בבעיה ואתה פשוט צוחק!". אני התאפקתי לא להיקרע מצחוק, שלא תנזוף גם בי
• לפני חצי שנה, אני נכנסתי לשירותי הבנות באוניברסיטה. ואיך שאני פותחת את הדלת מישהי יוצאת בסערה וצורחת "אני אערוף לה את הראש בגיליוטינה!!!!!!!!!"
• כשהגעתי לארץ, הייתי באוטובוס שהיה מפוצץ ומישהו עמד מול הדלת של הכניסה. האוטובוס עצר בתחנה ורציתי לצאת, ופשוט יצא לי רפלקס "נוווווו" והבחור כלכך נבהל ואמר לי "הו פרדון" ונתן לי לצאת חחח
• לפני כמה ימים במשרד שבו אני בהתמחות, הקולגה לידי מדברת בטלפון ולפתע היא אומרת "ואם יגרד לי בעין או באף, מה אני עושה?"
• שלשום, קולגה מספרת לכל מי שהיא רואה במסדרון, בהתלהבות של ילדה קטנה "אתם לא מאמינים, אני עוברת דירה! ונחשו מה, אתמול ראיתי את השכנה שלי יושבת על הספסל, ושאלתי מה קרה, והיא אמרה שהיא מחכה למשאית של המובילים. שאלתי למה, והיא אמרה לי שהיא עוברת לטולוז. אתם מאמינים? היא עוברת לטולוז!"
• פעם הייתי עם אמא שלי בחנות בגדים ועמדנו בקופה בתור. לפתע אחת המוכרות אומרת לקולגה שלה "הלכתי לעשות קקי, תטפלי בלקוחות" O_O אגב המוכרת השנייה חשבה שאנחנו מבלגיה משום מה…
• קיבלתי לא מזמן דיפלומה למשהו שבכלל לא השתתפתי בו, ודובדבן על הקצפת, הם רשמו לי מסייה במקום מאדם
• בצרפת ביום העצמאות אנשים מצטלמים עם שוטרים