
היומיום היפני הוא יעיל, מתחשב, שקט וקטן.
בחדר בית מלון סטנדרטי לעיתים קרובות אין ארון או שידה, כלל. אין מקום לזה, תסתדר עם המזוודות. "קרש גיהוץ" הוא לוח מתקפל קטן בגודל חולצת טריקו. הברז של המקלחת הוא גם ברז הכיור – הבורר קרוב מספיק לשניהם…
כשנכנסים למעלית, לא עומדים קרוב מדי לדלת אלא תמיד נותנים קודם לצאת. נכנס אדם אחרון? מישהו מיד ילחץ על כפתור סגירת הדלתות כדי לחסוך כמה שניות המתנה.
מכוניות רבות מעוצבות בתצורת מיקרו-וואן, מה שמאפשר מרחב בתוך הרכב ויחד עם זאת, הן לא תופסות שטח גדול על הכביש\חניה. בתוך השכונות, הנתיבים צרים.
האוכל במסעדות, בדרך כלל מעולה. הכל מאוד נקי, מוגש בחן כמובן ותמיד מאוד טרי.
זה פרויקט זמני וטוב לי פה. הין היפני חלש ואני משולם בדולרים.
במקום העבודה התחושה קוסמופוליטית – לצד היפנים, עובדים רבים הגיעו מארצות כמו צ'ילה, מכסיקו, ארצות הברית, דנמרק, ברזיל, אינדונזיה, סרי לנקה. אני נחשב קנדי…
אנשים עובדים במעבדה על שטח לא גדול בהרבה מדף A4. איך הם עושים את זה, אני לא מבין. אני – אם צפוף וצריך להתחשב, חייב לפחות חצי שולחן.
המיילים קצרים ותכליתיים.
כולם מאוד מנומסים. זו איננה העמדת פנים – הם באמת נחמדים. לפעמים – בייחוד כשצריך לתקשר עם זרים (אני) – זו נחמדוּת של לחץ, מעין "אוי ואבוי – רק שהכל יהיה בסדר". אבל בכל זאת – עדיף על פנים זעופים. אם מישהו לא מחייך או מרים את הקול – יש יסוד לחשוש מפניו, כך יחשבו רבים.
הדברים מתבטאים גם בצורת העבודה כמובן. אחד המהנדסים (לא יפני) התנדב בשעתו לשירות צבאי במדינה שבה משרתים, ובכן אלה שרוצים לקבל הזדמנות תמורת סיכון. באותו צבא רגילים לתקשר בקול רם, משהו שייחשב ביפן לצעקות. ככה הוא תקשר עם אחד העובדים היפנים, ואותו יפני למחרת לא הגיע לעבודה, מרוב פחד… כי לא מרימים פה את הקול. השקט הוא תכונה יפנית מוערכת, בצד הצנעת-העצמי.
וכל ההתחשבות היפנית הזו היא כמעט בגדר דת חוץ מדברים אחרים. למשל, עישון וריח עישון…
וזה חלק מהדברים שהם קטנים ואני כאילו לא שם לב אליהם, אבל הם מצטברים. מעולם לא הייתי ביפן לפני כן, ואני נותן לאנשים קרדיט על התרבות שלהם, על מי שהם ועל המנהגים שמאפיינים אותם. אני אורח, הם היו כאן לפני והם יהיו כאן אחרי.
אבל הריח הקלוש של עישון במסדרון במלון – אנשים משתדלים לא לעשן בחדר, אבל הם מעשנים במרפסת ואז חוזרים למסדרון עם הריח מהפה, והריח שזה מביא ונדבק לשטיחים ולקירות, זה נורא. בכל חדר יש מאפרה, כדי לאפשר להם לצאת לעשן בחוץ, אז ברור שבחדרים נשאר קצת ריח. במלון הקודם סבלתי מהלם קל כל פעם שנכנסתי לחדר. במלון החדש זה כמעט לא מורגש בחדר, את ההלם אני מקבל כשאני יוצא למסדרון.
ביומיום אני לא חושב על זה, כי זורמים, כי זה מה שיש ואין טעם להתבאס על משהו שאי אפשר לשנות וממילא אין לי הרבה זמן לסבול ממנו, וכמה סבל זה כבר, אפשר לחשוב.
דבר אחר הוא הדיבור ביפנית. בעבודה עם עמים אחרים, במחיצתי בדרך כלל דיברו אנגלית. אלה היו דוברי ספרדית, רוסים, נורבגים, גרמנים, ועוד – אפילו צרפתים. בניופאונדלנד, כשאני התקרבתי – תמיד עברו לאנגלית תקנית. באורקני ובשטלנד יש לזה ביטוי: "chantin" – כאשר הדובר עובר לאנגלית תקנית (שאיננה שפתו הראשונה!) מתוך מאמץ מודע להיות מובן לאדם הנוכח ושאינו דובר דיאלקט מקומי. בשטלנד יש עוד ביטוי – "knappin" – והוא מעט ביקורתי כלפי השימוש באנגלית סטנדרטית שלא מטעמי נימוס, כביכול הדבר איננו מוצדק. בכל זאת, זה משקף את קיומה של התחשבות מנומסת בזרים, וזה דבר שתמיד הרגשתי.
אבל ביפן – גם מהנדסים יפנים שמדברים אנגלית שוטפת טובה, לא בהכרח יעשו זאת. בוודאי לא "לכבודי". הוייב שאני מרגיש הוא מעין "תראה חמוד, אם אנחנו הבעיה שלך, אז היא שלך, לא שלנו".
זו שפה שאני בגלגול הזה, לא אבין. אוקיי – ידעתי שככה זה הולך להיות. זה חלק מהמשחק שרציתי להשתתף בו, אני לא אתלונן עכשיו על הכללים וממילא אני לא יכול לשנות אותם. אבל אני לא מצליח לזכור כמעט אף מילה, זה לא כיף, זה לא דומה לשום דבר שאני מכיר. אני בוודאי לא עוקב אחרי כל הדקויות ואין לי מושג על התרבות של הארץ שאני נמצא בה. היא יפה מאוד, והכל מאוד מטופח ואני מעריך את זה, אבל זה כוכב אחר ואני פאקינג זיגי סטארדאסט.
הטעם המוזר לפעמים של אוכל. כתבתי למעלה, היפנים כאילו מאוד מחשיבים איכות וטריות, ואז על משהו ממש טעים הם דוחפים פתאום קטשופ, או מיונז נוראי. לא באריזה נפרדת שמשאירה לך את האופציה, אלא שליכטה על המנה בלי לשאול אותך. טרם נתקלתי בזה במסעדות, זו ארוחת צהרים ארוזה שהיא בסך הכל סידור נוח, סוגרת לי את הפינה ואני לא מתכוון להפסיק את ההזמנות. ממש אין לי עודף זמן להתארגן על אוכל, אבל זה מזכיר לי את הקנדים שיש להם בשר בקר מעולה, ואז הם מוסיפים עליו רוטב מתוק גועלי.
מזג האוויר המוזר, עונת הגשמים בקיץ, גשם לפעמים וחם, ואז מטרייה? זה מסורבל. וככה זה פה, זה האקלים. זה לא חם ולח כמו טוקיו או מקומות אחרים שהם נמוכים וקרובים לחוף, אבל אני עדיין מזיע, ובסוף היום הבגדים נדבקים לגוף.
כל אלה בהדרגה יוצרים איזושהי מועקה, מין עייפות, סוג של מיאוס. אני רוצה כבר לחזור לאיזשהו מקום מוכר, כמו ניופאונדלנד קנדה… אולי כמו אזורי החורש הים תיכוני, או הנגב. לא בטוח.
ובעצם אני יכול לקנות בית באיזשהו מקום, אבל לא תהיה לו שום משמעות. ופתאום הבנתי שזה חסר. וזה העניין: מצד אחד, אין לי שום כוונה לחזור לישראל, שהיתה ביתי ביותר ממובן אחד. כל הארץ היתה ביתי. והיא יורדת לטימיון, היא עמוק בסחרור של קריסה.
מצד שני אני חושב שהמונח "אזרח העולם" הוא אוברייטד, כמו "מולטי-טאסקינג": כן, זה אפשר, אבל זה עלול להיגמר בתאונה. יש הרבה דברים כאלה שלאמיתו של דבר באים עם תג מחיר, כשבסוף היה עדיף אחרת – אם זה אפשרי. כך גם אדם "חסר מולדת" לכאורה – כמו מי שמצטייר כ "נשמה של נווד" – זו איננה נפש בריאה. אדם בריא בנפשו קשור לאנשים, לשפה, לארץ, למקום. זה לא אומר שהוא חייב להתגורר שם דווקא, אבל השייכות הזו היא לא משהו שצריך להכחיש.
מה שנשאר הוא לכתוב.
כתיבה ונקודת מבט ייחודית על יפן, אבל אתחיל מהסוף: יש לך בית ומשפחה – בקנדה, אני טועה? אתה ביפן רק לרילוקשיין זמני ביותר, ככה הבנתי. אדם "חסר מולדת" לכאורה – כמו מי שמצטייר כ "נשמה של נווד" – זו איננה נפש בריאה. אדם בריא בנפשו קשור לאנשים, לשפה, לארץ, למקום. זה לא אומר שהוא חייב להתגורר שם דווקא, אבל השייכות הזו היא לא משהו שצריך להכחיש. אני מבין אותך, ותמיד אהיה משהו שחסר, כי אין שייכות מלאה, ויש מחיר שאני משלם. מצד אחר, דווקא המציאות המעורבת בתרבויות שונות נותנת לנו תפיסה שונה לטוב (ולרע) על החיים. אכן, החוויה שלך כעובד… Read more »
ההתרשמות שלי מהטיול שעשיתי ביפן (אמנם רק לשבועיים) שהיפנים הפכו לזומבים. אני אומר הפכו למעשה בלי שיש לי מושג איך הם היו פעם, אבל אני מניח שזה קרה לאחר הכניעה שהוכתבה להם במלחמת העולם השניה. אני דווקא כן סבור שהנימוס שלהם מזויף – מעין התנהגות רובוטית. לגבי חדרים במלונות, זה תלוי אילו מלונות בחרת. במלונות שאני לנתי החדרים היו מרווחים וממש לא בסגנון מינימליסטי. אני מניח שיש גם מלונות עם חדרים קטנים. יש להם קטע מוזר של מצד אחד למעט בהבאת צאצאים, ומצד שני להתייחס לכלבים כמו אל תינוקות. כלבים בעגלות תינוק זה לא מראה נדיר בכלל. מה אהבתי? הפריחה… Read more »
קיכלי הסהרון, שמעתי פעם איזשהו סיפור/אגדה, שעובדים יפניים, אפילו אם הם עובדים במעבדה ולא במשרד, יגיעו עם עניבה וחליפה, ובמעבדה יורידו את החליפה וילבשו חלוק לבן, אבל יקפידו על עניבה וישארו איתה. האם זה נכון?
בנוסף, האם זה נכון שעובדים שם עד הלילה ללא רחמים?
שניהם לא נכונים, כאן לפחות. בנוסף, הרושם הלא מבוסס שלי – לגבי עובדים מהשורה – לא מנהלים, שביפן בכלל יש הקפדה על איזון בין עבודה לפנאי.
תודה על שכתבת את המאמר הזה. נהניתי לקרוא אותו.
לגבי הפסקה האחרונה: האם אי אפשר לאמץ "מולדת" חדשה, שהיא לא המולדת המקורית?
האם אתה לא יכול להפוך ל"פטריוט קנדי", וכך לא להרגיש עוד כמו נווד?
תודה על תגובתך,
שאלה טובה. בעיקרו של דבר מדובר על סוג של אהבה: יחס לא רציונלי, מצד אחד, אשר מצד שני כרוך בהיכרות ממושכת ובלתי אמצעית. זוהי הזדהות פשוטה כמשמעה, המגולמת באמירה היפה המוכרת לחובבי זן בודהיזם: "אתה הוא זה", כלומר האדם האוהב רואה את עצמו בזולת או בסביבה, אם היא סביבה תרבותית, גאוגרפית או טבעית במובן של טבע בלתי אמצעי.
אפשר להתאהב בארץ שבוחרים לחיות בה, כשם שעולים חדשים לארץ ישראל פשוט החליטו להתאהב בארץ. אבל תשאלי אותם – קל זה לא היה…
תודה על המענה.
לעיתים, האהבה למולדת היא נוסטלגיה – זיכרון מימים מהעבר, בהם הרגשנו טוב יותר. ואת הנוסטלגיה הזאת, "מולדת" מאומצת לא יכולה לספק.
אז בעצם, זו עוד סיבה לכך שכדאי להגר בגיל צעיר ככל הניתן.
בקשר לקטע האחרון. אני שלם עם לא להרגיש שייכות למקום ספציפי בצורה כזה או אחר.
נהניתי לקרוא. סוף סוף מאמר קצת מבוגר על שהייה ביפן שאינה בגדר התחנפנות כלפי ההלך רוח היפני.