Sign In

Remember Me

"שתהיו בריאים" או קצת על מערכת הבריאות

אלו שעוקבים אחרי הפוסטים שלי (האגו שלי רוצה להאמין שיש כמה כאלה), ישימו לב שלא פרסמתי מזה זמן רב. הסיבות לכך היו העומס של היום יום ועוד מגוון תירוצים. אז בקטנה אכתוב שדי טוב לי פה. אני מרגישה שייכת ואפילו מצאתי מסגרות חברתיות (אליהן אני מקווה שאתייחס בהמשך). למרות שיש לי הרבה מה להשלים לכם, אתמקד הפעם בחוויית מערכת הבריאות שיש לנו פה או במילים אחרות "שתהיו בריאים".

 

אז… האיש הרגיש לא טוב וזה היה בלשון המעטה. התרופות הרגילות לא עזרו, חלקן יש לנו גם בישראל וחלקן לא. פשוט כאב בטן שלא מרפה ואנחנו החלטנו ללכת לבית החולים. מדוע לבית החולים? כי עוד אין לנו רופא משפחה ואין מי שיפנה אותנו למקומות הרלוונטיים וגם כי הוא באמת סבל. בית החולים פה לא קטן, הוא מחולק לכניסות שונות שמיועדות לאגפים נפרדים ואנחנו עשינו את דרכנו אל המיון.

החנייה הייתה מלאה, אבל ברגע שראיתי שיש מקומות חנייה, התעוררה בי אופטימיות שנקל יחס מהיר ויעיל. נפרדנו מהרכב לשלום ונכנסנו אל המיון, לקחת את הפתק שסימן לנו שאנחנו הבאים בתור. נכנסו לאיש שלקח את המדדים הראשוניים, שאל שאלות והפנה אותו לא.ק.ג (אותו כנראה עושים לכל מי שמגיע למקום), שגם הוא היה מהיר מאד ולאחריו הפנו אותנו לשבת ב"אגף הכיסאות החומים". כן, חדר הקבלה של המיון מחולק לשלושה "אגפים" או נכון יותר שלושה צבעים של כיסאות: הכחולים לאלו שמגיעים (כל פעם ישב שם מטופל אחד עם משפחתו כי הקבלה מהירה), אגף הכיסאות החומים ואגף הכיסאות בחום אחר. הסתכלנו על העומס של ההמתנה ושמחנו (טוב, רק אני כי לו כאב). סך הכל היו לפנינו שלושה אנשים, לשניים מהם היו מלווים. מכאן הסקנו את המסקנה המתבקשת – שניכנס במהרה והכאב יחלוף.

אחרינו המשיכו להגיע עוד אנשים. חלקם נראו מרוצים מהחיים, חלקם החזיקו את היד או הכתף ונראה היה כי מדובר על חשד לשבר (מקצועית אני…). הזמן עבר, האיש סבל ואף אחד לא נכנס לחדר המיון עצמו. הסבל המשיך ושום דבר לא השתנה. כך עברה רבע שעה, חצי שעה ולאחר כשעה חשבתי שהגיע הזמן להוציא את החוצפה החוצה, פניתי לאישה (שהחליפה את האיש) שמקבלת את החולים ושאלתי אותה מה הצפי שלנו לכניסה תוך שציינתי את רמות הכאב הבלתי נסבלות.

"יש לנו עומס היום" נעניתי ולדעתי לא הצלחתי להסיר את המבט המופתע על פניי. הבטתי בכל האנשים הממתינים, באישה ואז היא אמרה שתהיה עם אצבע על הדופק ותדאג לעדכן אותי. כך עברה עוד קצת יותר מחצי שעה, החולים שהגיעו לפנינו לא נכנסו למיון ולמען האמת אני בכלל לא הבנתי איפה נמצא המיון ואז החלטתי לקום שוב, לבחון מה קורה ולהזכיר שהאיש שלי סובל, ממש סובל, אבל ממש. האישה ענתה לי "יש לפניכם עוד מישהי אחת, היא מחכה פה 2:24 שעות ואתם רק 1:37" ואז הוסיפה "זה אמור להיות עוד מעט".

עוד מעט הגיע לאחר כחצי שעה נוספת ואז נכנסנו לחדר המיון העמוס להגדרתם. אנחנו היינו בחדר מספר 40 והאיש קיבל טיפול שנמשך בסך הכל כשלוש שעות בהן אנחנו לא בטוחים מה בדקו אבל בעיקר התשובה הייתה שזה פשוט כאב… כשהכאב נרגע במעט ובהליכה במסדרון לעבר צילום הרנטגן, הייתה לי הזדמנות להציץ בלחץ שיש במקום. חיפשתי אותו, את הלחץ והעומס, אבל לא מצאתי. מעולם, אבל מעולם, לא נתקלתי בשקט שכזה בבית חולים (וגם לא בקופת חולים) ואני יכולה להגיד שהייתי לא מעט בבתי חולים, בין היתר בכובע שלי כדולה.

המסדרונות היו ריקים, רוב החדרים גם הם היו פנויים, אף מטופל לא התלונן, לא קרא בקול לרופא או אח והקולות היחידים שנשמעו היו צחוקים של הצוות במקום. נראה שכולם מכירים את כולם בבית החולים, שלווים ומקבלים את העומס כמשהו שלא צריך להפריע להם (אני לא הבנתי על איזה עומס מדובר כמובן).

אז לסיכום,

קיבלנו שירות איטי להחריד. הצוות הרפואי היה לא מודאג ולא נרגש. ההתייחסות הייתה מקצועית ורגועה בצורה מעצבנת. כששאלתי למה לא עושים בדיקה זו או אחרת נעניתי ב"כי אנחנו לא עושים".

לפני שעברתי לקנדה שמעתי המון שמועות כמו למשל שביטוח הרכב יקר להחריד (לא אצלנו), שלעולם לא אהיה קנדית (אולי, אבל כבר הוזמנתי לכמה וכמה משחקי טניס) ושמערכת הבריאות היא סיוט… השמועה האחרונה לבינתיים נכונה ביותר. מבחינה זו מערכת הרפואה הדחופה בישראל היא יעילה יותר, יסודית ומקצועית.

והעיקר – שנהיה בריאים 🙂

מאת

הגב

5 תגובות ב ""שתהיו בריאים" או קצת על מערכת הבריאות"

הודע אל
מיון לפי:   החדש ביותר | הישן ביותר | לפי מספר הצבעות
wpDiscuz