ואז אמא שלי נפטרה.
הזיהום שהרג אותה התפשט מהר יותר מקצב הטיפול. היא ישבה במיטה ודיברה, וממש רגע אחר כך, תוך זמן די קצר התמוטטו כל המערכות החיוניות והיא נפטרה.
לכאורה לא היינו צריכים להיעצב – כי היא חיתה חיים מלאים וארוכים, ובשנים האחרונות החיים שלה היו פחות איכותיים. והנה הגיע מוות די מהיר, בלי לעבור תקופה ארוכה בכל מיני מצבים שאני לא רוצה לחשוב עליהם, כי זה לא נעים.
אבל בכל זאת מדובר במוות, אתם יודעים. עסק לא נעים, אין ממנו חזרה, אין לזה "קונטרול-Z". יש מוסכמה שזה עצוב, והמוסכמות משפיעות בסופו של דבר, אתה אשכרה נהיה עצוב. בנוסף לזה צריך לנסוע לישראל – פרשה בפני עצמה.
זה לקח כמה טיסות וכמה ימים, כמה חניות ובית מלון אחד לא מתוכנן – רוב החברות הישראליות לא טסות בשבת, ואם הגעת לתחנת הביניים מאוחר מדי ביום שישי, אתה בבעיה. אני שומע שמתלוננים על חברות זרות שלא רוצות לטוס לישראל, וגם לי זה לא נוח שיש פחות תחרות. אבל קודם כל, בואו נראה שחברות ישראליות יתחילו להזיז את המטוסים והציוד שלהם שעומדים סתם ככה ללא שימוש, לפחות 30 שעות בשבוע, בלי להזכיר צוותים שלמים שנשארים בבתי מלון בסופי שבוע בחו"ל. גם זה יעזור.
אוקיי סופסוף הגעתי, ואז רכב כי תחבורה ציבורית בישראל נמצאת כמה ליגות אפילו מתחת לטיסות אליה, ואז ההלם הבא: נהיגה בישראל.
אחרי הסכם השלום עם מצרים (איך שהזמן עובר…) אנשים נסעו לטיול וקיבלו הלם מ- "איך לחצות כביש בקהיר". אבל זה היה טיול, זה מקום שנמצא בתודעה בקטגוריה של משהו אקזוטי, כשבסוף חוזרים ממנו למקום הנוח והמסודר, שהוא ברירת המחדל. טיילתי גם באפריקה שמדרום לסהרה ולא לקחתי קשה כל מיני דברים. זה דומה במשהו לתיאור ששמעתי מאנשים כאן, על ביקור שלהם בישראל…
אבל את חווית הנהיגה בישראל לא הצלחתי לשייך למקום האקזוטי ההוא. אולי, חלקית לפחות בגלל שעדיין יש בישראל אנשים שיקרים לי, ואני מבועת מהמחשבה שהם צריכים לחיות עם זה. כלומר, מילולית: להישאר בחיים. עם זה.
אולי זו הסיבה לכך שאת "חווית השירות" בישראל – מבית המלון ועד למסעדה – אני לוקח פחות קשה. אלה אינן חוויות שמימושן הוא הכרחי לצרכי קיום. מי שפוחד, יכול לאכול ולישון בבית.
במשך אותו זמן היו כמובן, הרבה טלפונים והודעות השתתפות בצער וסתם אנשים, עבודה וכל מיני, שהייתי צריך לקטוע איתם את התקשורת לעוד תקופה כי קיבלתי חופשת אבל. פעם ראשונה שאני לוקח בשנה קלנדרית אחת, את כל הימים האפשריים שמופיעים בלוח של כוח אדם.
ואז היתה לוויה.
ואני כל הדרך, בעצם מרגע שקיבלתי את הידיעה, וזה היה ממש עם הפטירה, במשך כל הזמן הזה הייתי עסוק בסידורים, או במחשבות, כל מיני דברים פרקטיים. איך להשיג כרטיסי טיסה ודרך איפה, איך להתקמבן על לאונג' או על ביזנס כדי להקל על העומס – בדרך חזרה עברתי לא פחות מארבע טיסות, איך לעדכן את מועד החזרה, ובישראל איפה לאכול ומה לוח הזמנים, ובינתיים בקשב חלקי לעבודה אם יש מי שצריך תשובה שלא סובלת דיחוי.
רק כשעמדתי מול האלונקה, ובה גופה עטופה בתכריכים – וואו. זה היה משהו. וזו אמא שלי שם, מוטלת מולי במאוזן, בגובה אלונקה, עטופה תכריכים. ואז דברי הספד.
זו כמובן לא היתה לוויה קתולית כמו שתיארתי כאן בעבר – עם ארון פתוח, עם מבט אחרון על גופה חנוטה – אבל גם לא היה ארון. אמנם הלוויה נערכה בבית קברות חופשי, לא דתי – אבל הטקס היה מסורתי. היה מנהל הטקס, יהודי דתי שמקצועו בכך, ובהמשך היו גם פועלים יותר פשוטים, שבאו עם הנחיות ברורות.
לא היה במקום לומר קדיש חילוני וגם לא הרגשתי שזה הרגע לבוא עם האג'נדה שלי. לא כל כך בגלל העניין של המשפחה וכל זה, זה היה יותר – מה לרבאק. זה לא שלי. בכלל הרגשתי די זר, כמו אורח, בא למדינה שבה כבר איננו רוצה לחיות ובעצם אומר תודה למי שטיפל באמא שלו בשנותיה האחרונות, ולכל מי שבא ללוות אותה.
נגמרו הדיבורים והחל מסע הלוויה, הגענו לחלקת הקבר. סידרו את הבלוקים שתחמו את הבור והכניסו אותה פנימה. נאמרו עוד ברכות ותפילות, נדמה לי שאחת מהן היא "צידוק הדין". השימוש בטקסטים שמשקפים מידה רבה כל כך של תלוּת, חוסר ישע קיצוני כל כך – כל זה לא ברור לי. אני מבין שאפסות האדם נובעת מהעניין הדתי הגנרי כשלעצמו. אבל יש עוד דתות, ואין בהן תפיסת-עצמי שהוא כל כך חסר ערך.
השמש נטתה והקור גבר, ואז החלו להיכנס לעניינים ולכסות את הקבר בעפר. היו שם מעדרים והיו גם טוריות. טוריה נוחה יותר לגריפת עפר, אחי ואני לקחנו כל אחד טוריה ורצינו להשתתף בכיסוי הקבר, אבל הקברנים מנהלי הטקס – דתיים מקצועיים כזכור, מנעו מאיתנו. לא מקובל, פסקו. הבנים לא משתתפים בכיסוי קבר אימם.
מי שקרא עד כאן כבר יבין לבד שאין לי שום יומרה לפסוק בעניינים אלה. מבויש משהו ויתרתי והתרחקתי הצידה, כדי להמשיך ללחוץ ידיים ולומר "תודה שבאתם" ו- "סעו בזהירות". היה קצת כיבוד וקצת שתיה על שולחן בכניסה, הכל חדפעמי, וגם נהיה חשוך יותר וקר עוד יותר, וקצת רווח לי כשהמוזמנים פשוט התנצלו ונסעו.
אבל נשארה בי תחושה שמסובבים בתוכי את הסכין, כשאמרו לי איך לעשות ומה לא לעשות בקבר של אמא שלי. לא בגלל האבל. האבל הוא משהו פרטי ונפרד, הוא איננו קשור אל הטיפוסים האלה.
זה משהו אחר. ניהלתי בחיי יותר משיחה אחת – כולן חסרות טעם, על שאלות זהות ועל "במה אתה יהודי". כאילו זה בכלל עסקו של מישהו, כאילו זו בכלל שאלה שצריכה לעניין אותי באיזושהי צורה, ולמה בכלל לבזבז זמן טוב על שאלה טיפשית.
העניין הוא כזה: תמיד חשבתי שמה שמגדיר אותי כאדם, הוא קודם כל הבחירות שלי: המקצוע שלי והאופן שבו אני מבצע אותו, ההשקפה הפוליטית, האופן שבו אני בוחן דברים ושואל שאלות, האנשים שבחרתי לחיות איתם והאנשים שחייתי איתם ואיך נהגתי בהם. כמובן אפשר לשאול אם הבחירות הן מודעוֹת או לא ומה משפיע עליהן, אבל זו שאלה אחרת, שבאה אחר כך.
וזה העניין. מי שאמר לי – בהיותו זר גמור, איך לנהוג באימי בדרכה האחרונה ומה אסור לי לעשות, חושב שמה שמגדיר אותי כאדם הוא דברים שאין לי שום השפעה עליהם. הם נקבעים בלי לשאול אותי. אין לי אלא לקבל אותם בהכנעה, בראש מורכן, ולנהוג כפי שיאמרו לי אנשים שמכל בחינה אחרת אני לא מעניין אותם כהוא-זה. עיקרם של אותם דברים נגזר ממוצא אתני.
והנה הדבר: לא רק האורתודוכסיה סבורה כך. ההשקפה הזו משותפת לאורתודוכסיה, ול- לא אחר מאשר היטלר.
זה בוודאי לא אומר שכולם דומים להיטלר, או שכולם נאצים. לצורך הדוגמה, הנאצים ניהלו תעמולה נמרצת נגד עישון. זה כמובן לא אומר שהאגודה למלחמה בסרטן היא אגודה נאצית, חלילה.
הדבר שמקביל או מאפשר השוואה בין הדברים, היא ההנחה המשתיתה את כ—ל תפקידו של אדם בעולם, את זהותו, את מה שאפשר לומר עליו ואיך אפשר לתאר אותו – שלא לומר על זכותו לחיים שיש בהם טעם וכבוד וחיפוש אחר אושר, את כל אלה – קודם כל וראשית לכל על מוצא אתני, על דבר שאין לאדם כל השפעה עליו, דבר שביחס אליו האדם חסר אונים לחלוטין. הייתי מוכן לומר שזה טיפשי, אם זה לא היה כל כך מכוער, שפל ומשפיל.
הדחיפה לכתיבת הפוסט הזה לא נולדה בעקבות אותה לוויה. היום קראתי את מאמרה של שירין פלאח סעב בעיתון "הארץ": "האזרחים הערבים מתייאשים ועוזבים. זה אמור להטריד את כולכם".
כמובן, לא כל הערבים עוזבים – רק אלה שיכולים, ומביניהם רק אלה שהחליטו על כך. אבל המצוקה שהיא מתארת נובעת בין היתר, ואולי בעיקר, ממקום דומה: ערבים רוצים שיתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, שיש להם שם, פנים, רגשות וגם דיעות משלהם, מה לעשות. אז מה אם הם ערבים? איך זה שבנאדם צריך לגנות באופן מודגש פיגוע, רק בגלל שהוא ערבי? על סמך מה מניחים שאין לו שליטה על זהותו כאדם חושב? מאיפה ההנחה הסמויה, שברירת המחדל היא שבהיותו ערבי, הוא אשם עד שלא הוכח אחרת? למה אין תחושת דיסוננס בין הרצון לחשוב על ישראל כעל מדינה מודרנית, לבין ההשפלה הקיומית הזו?
יכול להיות שחלק גדול מהתסכול, אולי כעס שביטאתי וקראתי פה אצל כותבים אחרים, נובע מאותו מקום: מי אתם (כל אחד שעושה זאת) שתחליטו במקומי, מי אני ומה אני? עד כדי כך שלא תתנו לי לכסות את קברה של אימי.
ונדמה לי שאם שירין פלאח סעב היתה קוראת, היא היתה צוחקת במרירות: פתאום אכפת לך, הא?
צר לי לקרוא על מותה של אמך, גם אם כולנו נמות זה עצוב שמישהו קרוב נפטר. לפחות כפי שציינת היא חייה חיים מלאים וארוכים וזה מזכיר לי את אבי שנפטר ב- 2014 וכמובן מצד אחד זה היה עצוב, מצד שני, הוא סבל בגלל סרטן הדם ולכן מותו בזמן השינה במיטה ליד אימי, היה הקלה עבורו ועבורנו. מכעיס לקרוא על ההתערבות הבוטה של הקברנים, היוהרה והחוצפה שלהם לקבוע לך, הם בכלל לא מכירים אותה… אני זוכר שאבי נפטר, הגיע טאליבן יהודי עם מספרים לגזור לי את החולצה, אמרתי לו "אל תיגע בי! אני לא יהודי!" הוא נרתע, עזב אותי לנפשי, ופנה… Read more »
כתבתי באחת מהתגובות שלי בעבר שהבעיה בישראל זה ישראל. שזה שיכון חב״ד לאנשים בלי מודעות עצמית בשיט; והחיזוק החיובי שיש בחברה הישראלית לחיות בכּהוּת חושים כזאת, ולזלזל באחר – בין אם אתה ערבי / יהודי/ דתי/ חילוני מזרחי/אשכנזי/צ׳רקסי… כולם כולל כולם חבורה של אגואיסטים, עם תסביך גדלוּת, נרקיסיסטי, שיודעים יותר טוב מכולם, וגם יכניסו את האף הגדול שלהם אל תוך החיים שלך ויגידו לך מה טוב בך ומה רע בך, ובכלל לא מכירים אותך – או מה היית צריך לעשות כדי לפתור איזה בעיה אישית – זה פשוט מצחיק כמה שזה עצוב. אני מתחבר למה שכתבת אני גם כן הגעתי… Read more »