אין מילה שמדליקה ישראלים יותר מאשר 'המסורת'. איך הם אוהבים את 'המסורת'. כמה הם מקדשים אותה.

אלא שהמילה 'מסורת' מתעתעת. היא משקפת תמונה שקרית של המציאות.

האמת היא – שישראלים לא באמת אוהבים את 'המסורת'. הם פשוט אוהבים את 'הדת' אבל מאוד קשה להם להודות בזה.

הפרעה טורדנית-כפייתית

מתוך ויקיפדיה:

הפרעה טורדנית-כפייתית או טורדנות כפייתית (באנגלית: Obsessive Compulsive Disorder; או בקיצור: OCD) היא הפרעה נפשית המאופיינת בחוזרניות יום יומית של מחשבות פולשניות והתמודדות איתן כך שהתפקוד היום יומי נפגע קשות – או מחרדה מתוכן המחשבות, או מהזמן והאנרגיה שמופסדים מההתמודדות איתן, או משני אלה יחדיו.

אדם שסובל מ-OCD הוא אדם שמתמודד עם סוג של חרדה מפני מעשה רע שיאונה לו מתישהו – אם לא יפעל כך וכך. הוא לא רוצה לעשות מעשה מסוים באמת, אבל הוא מרגיש שהוא מוכרח לבצע את המעשה הזה, פן יקרה לו משהו נורא. והדבר הנורא ממנו הוא חושש עלול להיות הדבר החמור מכל!

דוגמא קלאסית ל-OCD הם אנשים שחייבים לבצע פעולה מסוימת כמה פעמים ברצף כדי לא להסתכן במשהו נורא. למשל, אנשים שצריכים להקיש עם היד על השולחן כמה פעמים או אנשים שמסובבים את מפתח הבית שלהם הלוך חזור לכל צד לפני שהם יוצאים מהבית. דוגמה נוספת היא אנשים שמרגישים חייבים להיכנס לחדרים ברגל מסוימת (למשל ימין) ולכן אם נכנסו בטעות עם הרגל 'השגויה', הם יצאו ויכנסו חזרה.

אלא שהעניין עם OCD הוא שזה נורא מביך. אנשים מבינים בינם לבין עצמם שזה קצת משונה למשוך פעמיים את ידית הדלת לפני שיוצאים מהחדר. לכן, אנשים לא אוהבים להודות שיש להם הפרעת OCD. הם יעדיפו להכחיש את העניין ולהשאיר את זה לעצמם.

פעולות 'דתיות' הן OCD

פעולות ומעשים 'דתיים' שאיזה קשקשן המציא שצריך לעשות אינם שונים משום OCD אחר. לצום יממה ולספור כוכבים בשמיים לא שונה בשום צורה מאשר להתאמץ לא לדרוך על קוים שמפרידים בין מרצפות. לא לאכול קמח שבוע שלם לא פחות מטומטם מאשר לשטוף ידיים באובססיביות שוב ושוב אחרי שהן כבר נקיות. אין שום הבדל בין ישיבה בסוכה ב-30 מעלות לבין הקשה על השיש חמש פעמים לפני שמתחילים להכין חביתה.

ההמצאות של שרלטני הדת, יהיו אלו המצאות עתיקות יותר או פחות, לא שונות מההמצאות OCD שרצות במוח של אנשים שגורמות להם לעשות פעולות בצורה אובססיבית חסרת כל הגיון. מה שמניע בכל אותם מקרים הוא החשש מפני רע שעלול לקרות. שום דבר אחר אין כאן.

ובחזרה ל'מסורת'

הישראלים אוהבים להתרפק על 'המסורת'. הם נהנים להגיד שכל מה שהם עושים זה כדי לשמר אי איזו מסורת תרבותית עתיקת יומין. אבל, במחילה, זה קשקוש מוחלט.

לא המסורת היא העניין כאן. אלא הפרעה טורדנית-כפייתית שמקורה באמונה ב'דת' יהודית. כל אותם שומרי 'מסורת' הם פשוט הרבה יותר דתיים מכפי שהם מודים בעצמם. הם הרבה יותר אובססיביים למנהגים ששרלטני הדת הכתיבו להם. הם מפחדים מההשלכות שיקרו להם אם לא יעשו את הפעולות המיותרות האלה.

קחו את הצום ביום כיפור. כמה אנשים 'חילוניים' בעיני עצמם צמים ביום כיפור? אני מכיר עשרות. כשאני שואל אותם הם עונים את הנימוק המטופש: "זו מסורת!". אבל זו שטות. האמת היא שזה OCD. והמקור של ה-OCD הזה הוא הרבי ששכנע את ההורים שלך ואת ההורים שלהם שאוי ואבוי אם לא יצומו ביום כיפור. הפחד גורם לך לצום, לא 'המסורת'.

ואיך אני יודע שזו 'הדת' ולא 'המסורת'? פשוט מאוד. חישבו כמה מתוך המסורות המשפחתיות שלכם שימרתם. כמה פעולות שהוריכם והורי הוריכם עשו אתם חיקיתם ושימרתם דור אחרי דור. בדקו את כולם ותגלו עד מהרה שמרבית 'המסורות' האלה מקורן באורח פלא בדת. בצירוף מקרים מדהים – החלטתם לשמר דווקא את הצום ביום כיפור אבל לחלוב פרות שסבתא רבה שלכם חלבה בפולין או לשאוב מים מהנהר שכל המשפחה שלכם שאבה במרוקו זה לא מספיק חשוב לשמר. מעניין שלהדליק נרות בשבת – פעולה מטומטמת להחריד – זה כן. אבל ללכת עם נעלי עץ כמו של סבא מרוטרדם זה לא. ריקודים איריים כמו של המשפוחה במאה ה-18? זה מגוחך! אבל לא להדליק אור בשבת? מובן לגמרי.

בקיצור – אל תבלבלו את המוח. זו לא מסורת. זה OCD. וזה לא סתם OCD, זה OCD מטומטם שהדת הנחילה לכם.

זו זכותכם, הכל בסדר, אבל די כבר עם הבולשיט הזה של 'המסורת'.