לפעמים אני מוצא את עצמי בלבו של דיון סוחף וגועש אודות מקומו הטבעי של עם ישראל, הבוז והפחד כלפי מי שמהגר, והטענה הניצחת לפיה אין מקום טוב בעולם מאשר פיסת האדמה הזאת. אני נקלע לשיחות כאלה בטעות, בדרך כלל. מעיר איזו הערה, שנתפסת תמוהה בידי הצד השני, מעודד את אלמונית לדרבן את בתה ללמוד בהארוורד ולא בבינתחומי, או סתם מדפדף בעיתון בקול רם ומותח ביקורת על מלחמת הכיסאות החדשה בפארק מים. אני לא מחפש את הדיונים האלה, הם מוצאים אותי.

נראה שזה קורה בגלל שיש איזו רגישות של הציבור לכל אמירה שקצת מתנגדת או מאתגרת את השיח המקובל בדבר מקומנו הטבעי. ואכן, מיד מוטחות לעברי האמירות: "מה יש לך לחפש בחו"ל?", "מה אתה חושב, שבחו"ל יותר טוב?". "אתם המצקצקים, כל הזמן מחפשים סיבות מה לא טוב".

פעם ניסיתי להציג טיעונים כאלה ואחרים כדי להסביר שהמציאות אינה שחור ולבן, ושאפשר גם לראות צדדים פחות טובים במדינה הזאת. אפשר אפילו גם לבקר. ואפשר גם אפשר לחשוב על לעזוב.

אבל מה שלא יהיו הביקורות של אלו שמתרעמים על כך שמעזים לקרוא תיגר, יש דבר אחד שפשוט קשה להתווכח איתו: כשמשנים את הכיוון של השאלה מ-מה יש לך לחפש בחו"ל ל-מה יש לך לחפש דווקא בישראל התמונה נהיית הרבה פחות חד משמעית.

מה אם נכפיתם להתחיל מחדש?

נניח שהייתם נכפים להיוולד מחדש, למשפחה אחרת, לשורשים אחרים, ולהתחיל הכל מההתחלה. הזיכרון שלכם היה נמחק, הידע שלכם היה "מתאפס", ואת כל מערכת הקשרים שלכם הייתם צריכים לבנות מחדש. הפלוס הוא, שהיו נותנים לכם לבחור באיזה מקום להיוולד: באיזו מדינה, כשכל נקודה על פני הגלובוס באה בחשבון. כמה מכם הייתם בוחרים להיוולד, מכל המקומות בעולם, דווקא בישראל?

ההגיון אומר שלמעט מי שמחשיב את עצמו כיהודי עמוק, כולם צריכים לבחור בשורה של מדינות אחרות לפני ישראל. הרי, מבחינה סטטיסטית גרידא, הסיכוי שהמקום הטוב ביותר בעולם עבורכם הוא דווקא בישראל נמוך מאוד. יש מאות מדינות בעולם. מתוכן יש כמה עשרות טובות של מדינות שאפשר להחשיב אותן די בקלות כאיכותיות יותר מאשר ישראל, פחות או יותר מכל הבחינות. לכן, מלכתחילה הסיכוי שהמקום הטוב ביותר עבורכם הוא בישראל הוא מאוד נמוך.

אז איך זה שאנשים בטוחים שישראל זה המקום הטוב ביותר עבורם?

אם ישראל לא היתה הבחירה הראשונית שלכם, כלומר אתם מבינים שמבחינה טבעית ישנם מקומות טובים יותר, אז אתם צריכים להסכים איתי שאם אתם חושבים כיום שישראל היא המקום הטוב ביותר עבורכם, זה נובע מתוך פשרה, אילוץ, כורח המציאות, ולא משום שזה באמת המקום הטוב ביותר. כלומר, אתם מסכימים שלהישאר פה, זה פשוט ברירת המחדל. תוצר של נסיבות החיים. לא יותר מזה.

זה די דומה לאנשים ש"תקועים" שנים באותו מקום עבודה השנוא עליהם. הם מבואסים בכל מוצאי שבת. לא מתקדמים. מתמרמרים על ההוא מכספים ועל זאת שקודמה לפניהם לתפקיד הנחשק. סופרים את הרגע עד הפנסיה. כולם יודעים – וגם הם מודים בזה – שההישארות שלהם באותו מקום עבודה היא פשוט ברירת מחדל רעה שנגזרה עליהם. הם פשוט לא אמיצים מספיק לעשות את השינוי.

בשונה מאנשים שנשארים שנים באותו מקום עבודה ממוצע, אשר מודים זאת בפה מלא על עצמם, בכל הנוגע למדינה בה אנשים גרים, הם הרבה פחות פתוחים וכנים. הם מרגישים נחיצות גבוהה יותר ללכת במסלול המקובל ולא להטיל ספק. אפילו, שמה לעשות, לפעמים זה עדיין מקום די ממוצע ובינוני לחיות בו. לכן, אנשים ממשיכים לשכנע את עצמם ואת סביבתם שישראל זה המקום הטוב ביותר עבורם. ולא בהכרח בגלל שזה הדבר הנכון.

להסתכל על הדברים בצורה מפוכחת

כשאני בוחן את שאלת הרילוקיישן של עצמי – כן או לא ומתי – אני מסתכל על כך בצורה מפוכחת ככל הניתן. אני מקווה לפחות. אני שם את השיקולים השונים לכאן או לכאן. מתחשב בכל האלמנטים. אבל הכי הכי חשוב, משתדל להימנע ככל הניתן מקונספציות. לא מאמין בזה שאנחנו "עם נבחר". או בזה שיש לנו את המוח הטוב בעולם. או שכאן פיסת האדמה החשובה ביותר עבורנו. אני מסתכל על כך בצורה כמה שיותר אובייקטיבית ומנותקת מהנחות קודמות (אי אפשר ממש אובייקטיבי מן הסתם, אבל אפשר לשאוף לשם). ברור לי לגמרי שלו הייתי מתחיל מחדש, הייתי בוחר בשלל מדינות אחרות לפני ישראל. לכן גם ברור לי לגמרי שישראל זו ברירת מחדל. סבירה אולי, יותר או פחות, אבל עדיין ברירת מחדל. נקודת המוצא שלי.

לכן, אני לא שואל את עצמי למה דווקא לחו"ל, אלא למה דווקא ישראל מכל המקומות. וזו כבר נקודת מבט אחרת לגמרי.